מוסיקה ג'אז

דיסק כפול: הראשון הוקלט בפסטיבל "קונקורד" ב-1974. השני באולפני "קונקורד" ב-1976. ההרכבים זהים, פרט לפסנתרן. בראשון זהו ג’ורג’ דיוק. בשני: מייק מלבויין. הרי סוויט אדיסון בחצוצרה, פלאס ג’ונסון בסקסופון ג’ק האנה בתופים. וכמובן אליס בגיטרה. בראון בבס. תוצאה יחידה במינה

על המוסיקה שלו אומר דניאל: "רציתי ליצור אלבום של אקורדיוניסט, לא אלבום של מוסיקת אקורדיון". מי שמכיר את המאסטרו של אקורדיון הג’אז הצרפתי, רישאר גליאנו, יקבל מדניאל משהו ברוח הזו, ואף הרבה יותר מיוחד. שימו לב לנגן הקשה מעולה, מינינו

פרגוסון, 74 והבאנד שלו, מומחי סווינג, מגבים את שור בצליל ביג-בופ נשיפתי יפהפה, ומוסיפים לה דלק באוקטן גבוה. שור זמרת בלדות בעל 2 גראמיז, בחרה בסטנדרטים כ"רק אחד מאותם הדברים", "בסמה מוצ’ו", "עלי שלכת", "מכתבי אהבה", "מיי רומנס", "לאש לייף".

סגנון הג’אז הקאמרי המאפיין את נגני חברת  ECMנקרא "צ’מבר ג’אז". ג’ון אבקרומבי, גיטריסט-על הרכיב רביעית-על המזכירה רביעיות גדולות ולמעלה מזה. קטע הפתיחה "רעיון יפה" נותן תחושה של ארבע נגנים שבאו ליצור ביחד. ג’ואי ברון בהקשה, מרק פלדמן בכינור, מרק ג’ונסון

פאנקי, גרובי, סמותס ג’אז, ריתם-אנ-בלוז. אולברייט בארבעה סקסופונים הוא גם המעבד והמפיק. המינון פוזל למיינסטרים. גם המיד טמפו, גם הקצבי ובפורמט הבלדה. הכל נשמע פרפקציוניסטי. "הביאי מעט אהבה", "איינט נו סטופינג" הגרובי מול "שנה את העולם" שזה אמצע הדרך עם

רדמן בסקסופונים מכנה את הצליל החדש "אלקטרוני מבוסס-גרוב". כמעט כל 12 הקטעים מצביעים על הקונספט, שאומר יותר חידוש ופחות התרפקות, יותר יצירה ופחות סטנדרטס. רדמן רואה לפניו לא רק האילתור, אלא הבלאנס בין יצירה לאימפרוביזציה, מה שמזכיר משהו מהאוריינטציה שאפיינה

דיסק כפול של ג’אז רומנטי, מנוגן ע"י נבחרות נגנים בפורמט שלישיה: טנור סקסופון, אורגן, תופים. זה לא ג’אז מסוג אוספי זהב מתמרחים. אלה בלדות המנוגנות ברגש ובמיומנות, בצלילים שמחלחלים. שלושת הקטעים הראשונים ביניהם "את השתנית" מנוגנים ע"י באדי טייט בסקסופון

בראד מלדאו בורח מהקלישאות המוכרות של טריו פסנתר. זה דיסק מורכב מעיבודים ותזמורים מיוחדים עד מפתיעים, מהלירי ועד הגרובי, מהמלודי ועד הדיסוננסי. מלדאו עסוק בחיפושים. כל קטע כאן הוא חלקה מוסיקלית בפני עצמה. השינויים באווירה קיצוניים. הנגנים  אחד אחד. למתופף

אלבום שני של הרכב מבולוניה, פיקיצ’ו בנולי ואנדראס ראפין. התבשיל מכונה "פיוז’ן חדש". המגע בין ג’אז לפאנקי שיצרו השניים חושני, מסתורי. זהו אלבום אינסטרומנטלי הבנוי על מתחים בין מוסיקה קונבנציונאלית למוסיקה אלקטרונית, בין טכנולוגיית סאונד לכלים אקוסטיים. מצד אחד זו

הוא הפרשן הכי חם של דג’נגו ריינהרדט, הגיטריסט הצועני-צרפתי האגדי. לגרן מקדיש לו אלבום עם הרבה סטנדרטים, תיבול צועני, בטעמיו של הכנר הרומני פלורין ניקולסקו, שעושה כאן דברים נהדרים גם בהשפעת סטפן גרפלי, גם באוריינטצית פולק רומני צועני. חייבים לציין

האוריינטציה של האשף הקולי ג’אזית, אבל הרבה מעבר. מסע אמביינט-אתני. ממוטיבים סיניים ב"קלימבה סוויט", סגנון פט מת’יני ב ZIGGURAT- והרבה צ’יק קוריאה במגע הקלידים,  וכשצ’יק בתמונה וכשעומר חאכים בתופים, מקבלים ג’אז מעולם אחר. IVOCATION  בפתיחה הוא קטע מלודי קסום, אחר-כך

אני שומע הד לצליל הגיטרה של דמיולה מהשבעים, ימי פאקו דה לוצ’יה ומקלפלין, גם "חזרה לנצח". ההבדל הוא שדימואלה 2003 יותר יצירתי בתפר בין ג’אז, לטינו ופלמנקו. עוזרים לו בין השאר גונזלו רובלקבה כפסנתרן, החלילן אלחנדרו סנטוס וגומבי אורטיז בקונגס.

זמר הקרוס-אובר האלגנטי ביותר בג’אז. ג’ארו הולך על תערובת עדכנית: סמותס ג’אז, בלוז, פאנקי בקצבי מיד-טמפו וסלואו. הדיסק מתחיל עם "רנדום אקט אופ לאב" במיקצב רגאיי. "לעולם לא מאוחר" הוא בלדת סול במיטב המסורת, ו"רוט 66" מוגש באקפלה. בין ובין

גם אני מחאתי כפיים כעבור 66 דקות. מתי מוסיקת ג’אז הצליחה להפנט  ככה.  הפסנתרן הזיקיתי, באחת משעותיו היותר יפות. את האימפרוביזציות האלה ניגן ג’ארט בקונצרט ב-1975 בקלן, גרמניה.   ג’ארט הוא מסוג הנגנים שיוצר מבנים מלודיים מפתיעים תוך כיד אלתור, מהסוג שמספרים סיפור. קונצרט  של

לא רגיל, ששני טנור סקסופוניסטים מתחברים בהרכב, ועוד נהנים מכל רגע. אל קון וזוט סימס הקליטו את 9 הטרייקים בנו-יורק של 1960. ההקלטה נשמעת חבל-על-הזמן, פריכה, טריה. קליטה. הסגנונות: בופ. COOL. כל מועדון ג’אז היה מתנפל על דואט כזה גם

מה שהבאד פלוס האלה עשו ל"מריח מריח נעורים" של "נירוונה". עיבוד מפתיע, יפהפה.  הם גם מטפלים ב"לב של זהב" של "בלונדי" וב"סרט" של "אפקס טווין".  איאן איברסון בפסנתר, דיויד קינג בתופים ורייד אנדרסון בבס הם טריו הג’אז הכי פחות שגרתי

ג’אז במצברוח של סערה חורפית? ממש לא. זהו מבחר ווקאלי מלו-סנטימנטלי. למשל: הביצוע הנדיר האולטימטיבי של נינה סימון ל"נה מה קיטה פה". תקבלו חורף של פאב אפלולי מפגי לי של "קפה שחור" וצ’ט בייקר של "בורן טו בי בלו" בליווי

אם יש לכם מדף לדיסקים מונומנטליים, השאירו מקום לדיסק הזה. ג’ון קולטריין בשעותיו היותר יפות. הקלטות אולפן ולייב מ-64’ ו-65’ (פסטיבל אנטיב, צרפת) עם הקוורטט שכלל את מקוי טיינר בפסנתר, ג’ימי גריסון בבס ואלווין ג’ונס בתופים. וכדי להבין איך קולטריין

את מי אתם אוהבים יותר? את בייקר הזמר הרומנטי או את בייקר החצוצרן הלירי? בדיסק שניהם גדולים. הכול נמצא בשני הטרייקים הראשונים. הוא שר "מגע שפתייך" ומחצצר "עיניים שחורות יפות". קולו רך שמשדר סיפור קודר. צליל החצוצרה הוא סווינג חם

ליד השם צ’ארלס מינגוס, הבסיסט האגדי, מופיע באנציקלופדיות הג’אז גם הטייטל "פסנתרן". את הסולו הזה הקליט מינגוס ב-1963, והצלילים "מסגירים" נגן שיוצר תוך כדי נגינה, עם טאץ’ הרמוני וטון עשיר שמצלצל נהדר. יש משהו "קצת אחרת" בנגינה של מינגוס, כשפיסגת

ג’ון מקלפלין בגיטרות וזקיר חוסיין בטבלה במבחר הקלטות ממסע ההופעות באירופה שהגיע גם לישראל במהלך 1999. איתם היו על הבמה שריבינאס במנדולינה וסלוונגנש בקנג’ירה, גאתאם ובמרדינגאם. הקטע הפותח "5 בבוקר, 6 אחה"צ" הוא 18 דקות של דיאלוג גאונים בחיבור של

קראל באווירת איזי ליסנינג באלבום שרובו בלדות רומנטיות וגם בוסה נובה בניצוחו של קלאוס אוגרמן ועם הסימפונית של לונדון. קראל נשמעת מיושנת משהו בעיבודיו התזמורתיים של קלאוס אוגרמן, אבל הביצועים שלה ל"לאב לטרס" "אולי תהיה שם", "הלילה שכינינו אותו יום",

קראל הפסנתרנית והזמרת, אחת מתגליות הג’אז הגדולות של השנים האחרונות, הלכה על אלבום שחלקו הגדול הוא שיתוף פעולה עם אלוויס קוסטלו (מילים, לחן לסירוגין) אל תצפו לאלבום סטנדרטים רגיל. זה אלבום יותר מורכב, בעיקר בטיפול שלה בשירים חדשים. הצטרפו אליה שני

לא בכול יום מזדמן לאמן ישראלי לעבוד עם צ’יק קוריאה על אלבום חדש. את אבישי כהן, הגדירו המבקרים בארה"ב  כג’אזיסט הישראלי המבטיח ביותר שהגיע לארה"ב. ה"דאון ביט", מגזין הג’אז הנודע, הכתירו  "כהבטחה הגדולה בג’אז העכשווי". הוא היה חבר ב"אוריג’ין", של קוריאה

הנה אלבום ג’אז שאפשר להמליץ עליו בלי להסתכן. גולסון, מלחין פורה של "סטנדרטים", נגן טנור סקסופון, שוכן כבר שנים בפנתיאון של הג’אז, התגייס להקליט את קטע הנושא לסרטו החדש של סטיבן שפילברג "טרמינאל 1", שהיווה פלטפורמה לאלבום חדש, משהו שיענג

לא קל להתחרות בביצועים קלאסיים לשירים מוכרים. קארין אליסון זמרת ג’אז, בעלת אלט ייחודי, לקחה אתגר לעשות קאברים לכול השירים היפים שהיא אוהבת, פופ או פולק. לא קל למשל להתחרות ב"בפעם הראשונה שראיתי את פניך" של רוברטה פלאק. הביצועי של

קטע מספר 3 "אחד הולך לשם לבד" דואט בין הסקסופון של יאן גרברק לויולה של קים קאשאקשיאן הוא מהמומנטים האלה שמחלחלים ומפעפעים ולא נוטשים אותך. דיסק באווירה אירו-ג’אז חורפית, גרברק בטנור ובסופרן סקסופון, גם בקלידים ובסמפלרים, קאשקאשיאן בויולה, מאנו קאצ’ה

חברת ECM האירופאית היא שפתחה את הדרך הראשית למת’יני לפני שעבר ל"גפן". את הסיפור הוא מספר בספרון המצורף לדיסק האוסף, שנפתח ומסתיים עם הרכב טריו – "ברייט סייז לייף" (1975) ו"לונלי וומן" (1983) בשניהם – מת’יני בגיטרה, בוב מוזס –

דיאנה קראל מקדישה את הדיסק לשלישיית נט קינג קול, זמר הבלדות בעל הקול המתוק-קטיפתי. קרול אינה מציגה טווחי קול מלהיבים, היא גם אינה עושה מאמץ כלשהו. כל מה שמייחד אותה זו גישה סווינגית רכה לחומר של קול ושיחזור התיזמורים המאוד

ג’אז קפה נשמע כמתכון למוסיקת רילקס, ולא היא. האוסף הוא סלט עם הרבה ירקות ופירות. זה גם לא בדיוק  SMOOTH  ג’אז, אלא תמהיל רס סגנוני קצבי.  אני לא מדבר על זמרים מוכרים כמו נינה סימון, סרג’ גינסבורג, קווינסי ג’ונס, סרג’יו