מוסיקה סול ריתם-נ'-בלוז

אהבתי את הקודם שלה "מהוגני סול". החדש אולי פחות מחניף לאוזניים בשמיעה הראשונה, אבל זה אלבום מוסיקה שחורה יותר מלוכד מקודמו, מההחמים-מהוקצעים-מסוגננים ששמעתי בשנה האחרונה. מישהו הגדירו "ניאו-סול", מה שאולי ממצה את מה שסטון עשתה כאן, בעיקר בתחום העיבודים –

האוסף הכי מסעיר ששמעתי מהזמר הטרינידאדי, להיטן שנות השמונים, כול שיר מספר חזק, קצבי, סלואו. מ – When The Going Gets Tough "מלכה קאריבית", "יהיו שירי עצובים", "לאברבוי", "צאי מתוך חלומותי", "סאדנלי", "אהבה לנצח,. מה שתופס אותך זה הסאונד שזכה

מישהו כתב על סיל: אם אתם מחפשים את המקבילה הגברית לשאדיי, זה סיל. כמו לשאדיי, לסיל יש קול שיכול להמיס חמאה. מה שמיוחד בכפול החדש הוא דיסק הבונוס – האקוסטי, שעיבד טרבור הורן, בהחלט סיבה מוצדקת לרכוש את האוסף. להיטים:

הבנות (קרולין, סוזי, טניה, טישה, גיל ממוצע – 20) שרות כיחידה בעלת גאווה מוסיקלית, כול מה שידעתם על פופ שחור, מהשישים עד האלפיים. דוגמאות: "על ברכי" עם גוסטפייס קילה, הכוכב הנולד האנגלי LEMAR, "דמעות" – המבוסס על סימפול ש"פורטיסהד" השתמשה

נלי מצא נוסחה של ראפ פוגש ריתם אנ’ בלוז. לעומת SWEAT הקשוח שעסק בגבריות על רקע בילוי במועדונים, החדש הרבה יותר מרוכך, מגיע יותר מהרגש מאשר מיתרת ההורמונים הגברית. והפעם כול הבייביות שלו ניצבות במרכז השירים. "מיי פלייס" הוא ממש

אני לא מת על אלבומי הצדעה לאמנים דגולים. בדרך כלל יוצא מישמש של סגנונות, אלא כשמדובר בהנדריקס האיש שהמציא מחדש את הבלוז, והרחיב את גבולות המוסיקה, אפשר לחוש שגם פרינס, סטינג , סנטנה ואריק קלפטון ניסו להישאר נאמנים לרוח המקור.

בתצלומי הפורומו בראנדי (25) פרובורקטיבית לא פחות מז’נט ג’קסון, במוסיקה היא הרבה יותר מעניינת-מגוונת ממנה. זמרת סול וריתם-אנ’-בלוז שמספרת בשיר הפותח על גירושיה בפתיחות משכנעת. אלבום רביעי שלה, מגוון, מוסיקה שחורה על כול מאפייניה, מריתם נ’ בלוז מסורתי, קלאב, היפ

מה כבר יש לומר על גברת נשמה, זו ששרה מהחזה, מהבטן מהגרון. בגיל שלה, זה תמיד קאמבאק אחרי 5 עשורי קריירה. מקבלים שלושה חדשים פלוס הלהיטים פלוס דואטים (דיוויד בואי, בראיין אדאמס, ארוז רמזוטי) וגם חוזרים לימי אייק וטינה טרנר