אהבתי את הקודם שלה "מהוגני סול". החדש אולי פחות מחניף לאוזניים בשמיעה הראשונה, אבל זה אלבום מוסיקה שחורה יותר מלוכד מקודמו, מההחמים-מהוקצעים-מסוגננים ששמעתי בשנה האחרונה. מישהו הגדירו "ניאו-סול", מה שאולי ממצה את מה שסטון עשתה כאן, בעיקר בתחום העיבודים – תערובת של סול קלאסי עם פאנק והיפ הופ.

 קטעים חזקים: "אני רוצה להודות לך" בדואט עם סנופי דוג, "הישאר עוד קצת" בדואט עם ג’קי המילטון, גם קטעים יותר "פופיים" כ"הגבר שלי", "לאברס גטו" שמזכירים סול משובח מהשמונים, U-HAUL היפהפה לפי מיסי אליוט. הפקה טריה, רעננה, בלי מניפולציות בסאונד, אלא במסורת הישנה והטובה של הקלטות מוסיקה שחורה. אוהבי סול-היפ-פאנק לא יכולים להרשות לעצמם להחמיץ את ה"סטון לאב" של אנג'י סטון.