מוסיקה סול ריתם-נ'-בלוז

הכל נשאר במשפחה. איגל-איי הוא הבן של דון צ’רי, מחצצר הג’אז האגדי ואחיה של הזמרת ננה שרי, נולד בשוודיה, עבר לברוקלין. המוסיקה שלו היא ריתם אנד בלוז שקט, שיש בו משהו ממוטיבי הפולק_רוק של השבעים ואלמנטים של ג’אז, בין ג’יימס

זה דומה מאוד לקודם שלו. המלודיות, סול-מלו מיוסיק. הקול הסקסי הרך והגבוה. הפקה באווירת דאנס סולידית. המתכון נעים ומלטף, אבל חוזר על עצמו. העיבודים לא שופעים המצאות, שומרים על קצב בסיסי. קרייג בחר תלם של צלילי נועם מלטפים, בלי לנסות להיות מדי

חמש שנים עברו על אריק מאז אלבום הסולו האחרון שלו. עכשיו הוא  "חוזר הביתה", שזה אומר דרך כול הנתיבים שהינחו אות בקריירה. ריתם נ’ בלוז ולא רק בלוז, סול במסורת הישנה והטובה ב"רבולושן", שיר חדש   במקצב רגאיי.  לפעמים תזמורים קצת אובר

העתיד טומן בחובו "אי שפיות וירטואלית", מזהיר אחד השירים החדשים. המוסיקה של ג’אמירוקוואי נשמעת שפוייה. פאנקית ומחניפה. חותם ברור של סטיווי וונדר טבוע במלודיה, במיקצב, בעיבוד. "נערה קוסמית" מגלקסיה אחרת הוא ממתק  דיסקו פאנקי מענג. וזוהי רק ההתחלה. בהמשך זה

פרנקלין מלכת הסול בסיקסטיז, לא מוותרת על רבע אחוז מסגנונה, קול זעקה, מושפע גוספל’ס, אבל היא נכנסת בדלת האחורית של המוסיקה השחורה העכשווית, מקבלת טיפול קוסמטי, ויוצאת בדלת הראשית מלכת סול נפלאה. איזו עוצמה בקול, וזה טווח אמיתי של רגשות.

לשמוע את "הו, הפי דיי" זו נוסטלגיה והסטוריה, שמחזירה לאחד מחודשי 1969, כשדי.ג’יי באוקלנד קליפורניה שידר נונסטופ את התפילה בביצוע מקהלה מקומית. זה גם הגוספל הראשון שהגיע אל הצמרת. יש בלקט גירסה ארוכה ל  –  LAY DOWN   עם הזמרת מלאני.

עשרים פעם קראתי שהן הספייס גירלז החדשות. שום ספייס גירלז. האול סיינטס הן משהו אחר, סול רך, הילוך נמוך, שיוצא מארבע בנות עשרים פלוס, המסמלות את האוניברסליות המוסיקלית (חצי ג’מייקנית, חצי אנגליה, חצי צרפתית, חצי בת האי ברבדוס) זה נשמע

מה שהכי מרשים אצלה ממבט ראשון – זו התסרוקת האימתנית. אחר-כך מתפנים לקול שלה. לא פחות גדול. אולי היא לא המלכה החדשה, אבל היא בטח נסיכה חדשה. nי אמר שתם עידן זמרות הנשמה הגדולות. kלילה (Leela) ג’יימס תערובת מיוחדת של ריתם נ’בלוז,

קול סקסי רך וגבוה שר "מלאי אותי בפנים", ובשירים הבאים הטון כמעט אינו משתנה, גם לא הקצב. המלודיות טיפה יותר מגוונות. ההפקה את קרייג לדיסק של אווירת דאנס סולידית. המתכון נעים ומלטף, אבל חוזר על עצמו. העיבודים לא שופעים המצאות,

אחרי שתקשיבו לדיסק השאלה (מי היא) לא תחזור. איזה כשרון, איזו הפקה.  הישוו אותה למאסי גריי, לאריקה באדו. חבל על הזמן. ג’יל סקוט, יוצרת ומלחינה, עשתה דיסק מאוד מאוד שלה. דאון_טמפואי, מלודי מלטף, מיקס של ג’אז, היפ, שירה מדוברת, מלודיות

סמפל מזכיר להקה שאהבתי: הקרוסיידרס. הוא היה הפסנתרן שלה. ואיזה פסנתרן.  סמפל  מיוסטון טקסס, יצר כאן תערובת של מוסיקה כלית וקולית. נגינתו בהשפעת רמזי ליואיס מעשירה את 11 הקטעים המתובלים פיקנטי.תמהיל שמכיל בין השאר מקצב לטיני קולח ומוסיקה פאנקית. ה"מלו

השני שלה, הוא טריפ סול פאנקי, מהוקצע לאללה. היא מתרחקת ממיינסטרים, גם בלהיט כמו BROTHA, היא נשענת על שורשים נטועים עמוק. יש לה קול חזק, עשיר, והיא לא מתרדדת לשירי אהבה פשטניים. לטקסט כמו PISSED OFF צריכים אומץ. 17 חדשים,

הבקורת תנסה לקטלג כל תגלית, ועל אינדיה כתב מישהו שהא ריתם אנ’ בלוז מודרני.  זה ממש לא חשוב. החשוב אצל אינידה ארי, יוצרת וזמרת, זה טון ההבעה המחלחל, העיבודים האווריריים, רכים אך לא נמרחים. במובן מסוים היא מזכירה את שאדיי,

מוסיקולוגיה היא מסיבת הפאנק האולטמטיבית בהארלם, שבה משתתפים חיילי פאנק אמיתיים. למי שלא שנמאס מהפאנקיות של פרינס יקבל אותה על הפתיחה. אל תחפשו בחדש שלו את "פרפל ריין", "סימן לזמנים" ואפילו לא את "פארייד". זה עדיין לא אומר שהחדש של

חסרונה של ליסה לפט איי, שנסתפתה בתאונת דרכים לא מורגש: א. מפני שהיא בכ"ז משתתפת בחמישה קטעים. ב. מפני שהקונספט של TLC נותר היפ-הופי קליט. העובדה ש_TLC לא לוקחים סיכונים מראה שהשלוש ומפיקיהן מודעות לנוסחה המוכרת. זה אומר: רמת ליטוש

לניבאה יש כול מה שזמרת בלאק מיוסיק זקוקה. קול,  קצב (היפ, ראפ), מלודיות,  הפקה דלוקס. היא הולכת על סקס ופאן. "אוקיי" הא צירוף כזה של ביט כבד, ראפ, והקול הסקסחי של ניבאה. יש כאן מקצוענות ממדרגה ראשונה. הקול יוצר מתוק

אלישיה קיז מעדיפה את האולד סקול של הריתם אנ’ בלוז על פני המודרנה של המוסיקה השחורה. הסנסציה ש הלהיט FALLIN והאלבום SONGS IN A MINOR שנמכר ב-10 מליון עותקים מוכשרת בגדול. כשהיא שרה "אילו היית אשתך", היא נשמעת האריתה פרנקלין

באלבומו הרביעי USHER הוא כול מה שידעתם על ריתם אנ’ בלוז ולמעלה מזה. הקטע השני בדיסק שנקרא "יה!" הוא היפ הופ מתקדם שקיבל ליטוש של מקצוען העונה לשם ליל ג’ון, שהפך אותו ללהיט קלאבים עכשווי. אבל השיר השלישי THROWBACK זה

אהבתי את הקודם שלה "מהוגני סול". החדש אולי פחות מחניף לאוזניים בשמיעה הראשונה, אבל זה אלבום מוסיקה שחורה יותר מלוכד מקודמו, מההחמים-מהוקצעים-מסוגננים ששמעתי בשנה האחרונה. מישהו הגדירו "ניאו-סול", מה שאולי ממצה את מה שסטון עשתה כאן, בעיקר בתחום העיבודים –

האוסף הכי מסעיר ששמעתי מהזמר הטרינידאדי, להיטן שנות השמונים, כול שיר מספר חזק, קצבי, סלואו. מ – When The Going Gets Tough "מלכה קאריבית", "יהיו שירי עצובים", "לאברבוי", "צאי מתוך חלומותי", "סאדנלי", "אהבה לנצח,. מה שתופס אותך זה הסאונד שזכה

בואו נחזור לפחות לדיסק אחד לריתם אנ’ בלוז והפאנק כפי שאהבנו לשמוע בשבעים. זו אינה התרפקות נוסטלגית. זוהי פשוט הערכה למוסיקה טובה, והקול אנד די גנג ראויים לה, כמו כל הזמרים וההרכבים שהתאספו כדי לעשות איתם דואטים לכול הלהיטים הגדולים.

מישהו כתב על סיל: אם אתם מחפשים את המקבילה הגברית לשאדיי, זה סיל. כמו לשאדיי, לסיל יש קול שיכול להמיס חמאה. מה שמיוחד בכפול החדש הוא דיסק הבונוס – האקוסטי, שעיבד טרבור הורן, בהחלט סיבה מוצדקת לרכוש את האוסף. להיטים:

הבנות (קרולין, סוזי, טניה, טישה, גיל ממוצע – 20) שרות כיחידה בעלת גאווה מוסיקלית, כול מה שידעתם על פופ שחור, מהשישים עד האלפיים. דוגמאות: "על ברכי" עם גוסטפייס קילה, הכוכב הנולד האנגלי LEMAR, "דמעות" – המבוסס על סימפול ש"פורטיסהד" השתמשה

נלי מצא נוסחה של ראפ פוגש ריתם אנ’ בלוז. לעומת SWEAT הקשוח שעסק בגבריות על רקע בילוי במועדונים, החדש הרבה יותר מרוכך, מגיע יותר מהרגש מאשר מיתרת ההורמונים הגברית. והפעם כול הבייביות שלו ניצבות במרכז השירים. "מיי פלייס" הוא ממש

אני לא מת על אלבומי הצדעה לאמנים דגולים. בדרך כלל יוצא מישמש של סגנונות, אלא כשמדובר בהנדריקס האיש שהמציא מחדש את הבלוז, והרחיב את גבולות המוסיקה, אפשר לחוש שגם פרינס, סטינג , סנטנה ואריק קלפטון ניסו להישאר נאמנים לרוח המקור.

בתצלומי הפורומו בראנדי (25) פרובורקטיבית לא פחות מז’נט ג’קסון, במוסיקה היא הרבה יותר מעניינת-מגוונת ממנה. זמרת סול וריתם-אנ’-בלוז שמספרת בשיר הפותח על גירושיה בפתיחות משכנעת. אלבום רביעי שלה, מגוון, מוסיקה שחורה על כול מאפייניה, מריתם נ’ בלוז מסורתי, קלאב, היפ

מה כבר יש לומר על גברת נשמה, זו ששרה מהחזה, מהבטן מהגרון. בגיל שלה, זה תמיד קאמבאק אחרי 5 עשורי קריירה. מקבלים שלושה חדשים פלוס הלהיטים פלוס דואטים (דיוויד בואי, בראיין אדאמס, ארוז רמזוטי) וגם חוזרים לימי אייק וטינה טרנר