זו הייתה צריכה להיות הופעת פולק רוגעת של צמד ישראלי הקורא לעצמו רוסו וויינברג Russo & Weinberg, אלא שקרו שני דברים: א. מערכת הסאונד קרסה בצורה, עד שרק הומור כמו של גלעד כהנא היה יכול להציל את המצב. ב. גלעד
היא ישראלית, היא צרפתייה, היא שרה באנגלית. אולי שכחו כאן שיעל נעים זכתה בתואר "זמרת השנה" בצרפת ב-2011, "אלבום מוסיקת העולם" ב-2008 (על אלבומה השני הנושא את שמה שבו בלט New Soul, שנבחר ע"י "אפל" ללוות קמפיין פרסום עולמי ),
נתחיל בשורה תחתונה: גבע אלון ודניאלה ספקטור אינם קומבינה זמנית רק לצורך פסטיבל הפסנתר. יש לה פוטנציאל לחיים לא קצרים גם בהמשך. מדובר בבליינד דייט מוסיקלי שצלח. לא משהו צפוי. שני יוצרים אישיים וייחודיים מאוד מנסים לכרוך זה את הרפרטואר
"אני נהנית לשקוע אל תוך אווירה חשוכה", אומרת לנה דל ריי על אופיו של אלבומה החדש, ומוסיפה כי השירים נכתבו בין השאר בהשראת האזנה למיילס דיוויס בשעות המאוחרות של הלילה. היכונו להיכנס לעולם האהבה המעונה של דל ריי. טון נמוך,
שמחת אוהבי ניו-אורדר. נדמה לי שלאלבום הזה, התשיעי שלהלהקה, הם ציפו מאז Waiting For The Siren's Call משנת 2005. השירים המלודיים שזורמים באיזון יפהפה בין אלקטרוניקה וגיטרות. הם יצרפו את האלבום הזה ל – Republicול – Get Ready. זוהי אלקטרוניקה
קאלטס, צמד אינדי פופ, הגיעו משומקום (מברוקלין) עם הלהיט Go Outside ועם הרבה מסתורין ועם זמרת מאוד מיוחדת Madeline Follin, בעלת קול חם, ובן זוגה לצמד Brian Oblivion. שירים מלודיים להפליא, לא מורכבים אבל גם לא פשוטים. מעין רטרו סול-פופ.
מי שעמדה בתחילת דרכה בצילן של 2 זמרות בריטיות גדולות כאיימי ויינהאוס ואדל, מגיעה עכשיו למקום שלהן: במונחים עיתונאיים פשטניים – דיוות סול בריטית מסעירה, צבעונית מאוד, דרמטית מאוד. המפיק Markus Dravs (ביורק, ארקייד פייר, קולדפליי) דאג שהפוטנציאל יוגשם לכדי
זרם התודעה הזה מגיע בצלילי רוק פולק מלודיים נוגים, בפשטות כובשת. מי שגדל על להקות הרוק פולק האמריקניות של השבעים (להקת "אמריקה", למשל), יקבל משב רוח מהמחוזות ההם, בטונים אותנטיים, במוסיקה מקורית, בהבעת תחושות אמת. בסגנון האקוסטי שלה, Tree נשמעת להקה
היא תלך כל הדרך שהוא רוצה. מחבקת את הערפל בזרועותיה, תמתין עד שיבוא היום, תעטוף את דמעותיה בפלדה. מאיה איזקוביץ שרה דרמה אישית מאוד, שפותחת הדיסק החדש, המצוין שלה, שנוצר במהלך שנתיים בניו-יורק עם המפיק יונתן דגן. השיר הפותח All
הרצון שלו להגן על הממלכה הוא כמו הרצון להיות מוגן בתוך מערכת יחסים, שתיתן תחושת שליטה בעניינים וקבלת המגיע לו. הוא אינו מרגיש כך במערכת היחסים איתה. סובבה לו את הגב. אכזבה אותו שוב ושוב. כך הוא אינו יכול להרגיש
הכל יגמר רע. אנשים עדיין חולמים, אבל הכל לשווא. כולם שונאים את כולם. החיים שלהם הם הפסד ידוע מראש. "דפוק אותם, אלץ אותם לשלם", אלה חוקי המשחק. "אם זה לא הם, זה יהיה אנוכי" למה אני צריך לדעת את זה?
מהי אהבה? אחרי שתקשיבו ל – All This Love של רוסו וויינברג – תדעו כנראה פחות. הקול הנשי הרך הנוגה מבקש "אל תאמר את זה יקירי מפני שאתה שקרן". הקול הגברי לא נשאר חייב – "כל מה שאת אומרת זה שקר".
הוא הטריף אותה כאשר הם עפו בחלום. הוא אמר לה: "תסתכלי עלי, אני אעוף כה גבוה, שאתקע בעצים, וכך את תעשי" והיא: "אני שכחתי שאני בחלום, וכך גם אתה. אני הלכתי לנחל, הפתעתי ילדים קטנים, הם צחקו עלי, אז טבלתי,
ארבע בבוקר, סוף דצמבר, כותב אליך עכשיו, לראות אם אתה בסדר. ניו-יורק קרה, אבל אני אוהב את המקום בו אני גר/ שומעים מוסיקה ברחוב קלינטון כל הערב"… כך פותח לאונרד כהן בקולו הנמוך האפל שיר לחבר שקיים יחסים עם האישה
מישהו כתב: לא האמנתי ברוחות עד ששמעתי את האלבום הזה. קסם היוצרת זמרת האירית ברידי מונדס ווטסון. Soak – שילוב של Soul ו – Folk, מעין ניסיון לתאר את הסגנון שלה, אבל הוא כל כך ייחודי, שאינו ניתן להגדרה. השירה
העורב מאבד כוח ונופל לאדמה. אם משהו ימות הלילה, משהו אחר ייוולד. זהו? זו כל התובנה? שניתן לצלילים לדבר? אכן, המעט נזקק לעיבוי מוסיקלי. להעצמה. התחושה מגיעה, השירה הנוגה נשמעת אותנטית ומיוחדת. העיבוד וההפקה מטעינים במתח יפה. הנרטיב של גיטלה
האם לחברי הקילרז יש סיבה לדאגה? שאלה מעניינת לאור האלבום החדש של חברם ללהקה, ברנדון פלאואר, שזה לו כבר אלבום סולו שני אחרי Flamingo של 2010. החדש הוא אלבום מובהק של קריירת סולו, שאומר – אם כל כך טוב, למה
די, תפסיקו להזכיר ללאונרד כהן את גילו. שימשיך ככה. מצד שני, קשה להתעלם מהעובדה: בן 80 ומוציא אלבומים, כאילו הוא אמן בתחילת הקריירה שלו או בעיצומה. חוץ מזה מה זה 80 בימינו. תראו מה טוני בנט עושה בגיל 88. אחרי
מרינה והיהלומים שולחים לשוק המוסיקה פירות טריים ועסיסיים. זהו אלבום שלישי לזמרת הוולשית מרינה דיאמנדיס, או בשם הבמה שלה Marina and the Diamonds, שיוצא אחרי אלבום הקונספט Electra Heart (נרטיב שסופר מנקודת מבט של נשים בשנות ה-50/60 באמריקה) שיוצא אחרי
יש אלבומים שקסמם הוא מיידי. אלך על הקלישאה: נשביתי בקסמה של סוזן סנדפור. פולק, אלקטרוני, פופ, קלאסי. ברוק קאמרי. המנגינות המופלאות והקול המלאכי הזה. עשרה שירים, שכל אחד שווה Repeat ועוד Repeat. אלבומה השישי זמרת-יוצרת נורבגית (ילידת 1986), לשעבר זמרת
אומרים שחלומות גדולים נרקמים בערים קטנות ומתגשמים בערים הגדולות. שעה נסיעה מלונדון, באזורים כפריים תמצאו את Hitchin, עיר קטנה בצפון הרדפורשיר. מכאן מגיע ג'יימס ביי, הטרובדור החדש של הפופ הבריטי, מי שזכה בפרס המבקרים של ה – Brits. אגב, מבקרים
שתי האזנות לא הרגיעו אותי. בנג'מין קלמנטיין הוא כמעט כל מה שאפשר לגלם בשירה אישית דרמטית, נגינת פסנתר שמחוברת לגוף ולנשמה. טנור רחב מנעד, סייסמוגרף תחושתי. בהקדמה, בחוברת הדיסק, כותב קלמנטיין: "תתבוננו בעטיפה. אתם רואים בחור במעיל ארוך מחזיק מה
היא מסיימת את הדיסק במשפט: All I Can Promise You Is The Freedom To Loose. נכון, אין כמעט אור בחשכת עולמה של פרי החל משיר הפתיחה Big House. היא נוגה-טעונה-מהורהרת-חופרת. לעיתים מובילה למסקנה של מוטב מותי. מה שברור אחרי 11
הצלקות שנותרו הן כמו הלם קרב, שידליקו נורה אדומה – לא להתאהב יותר. אומרים שזה תהליך טבעי של הריפוי, כל הקלישאות האלו, אבל הוא כבר החליט, שהצלקות חזקות מכל קלישאה. אל תיפול עוד פעם. אל תתאהב. ראיתי תחילה את הקליפ
מוסיקת הרוק הפרוגרסיבי של פעם עולה מן האוב, משקפת את זמנה, נכנסת למשבצת הנוסטלגיה, ועדיין היא מספיק איכותית כדי להישמע חוצת זמנים. אלן פרסונס ממשיך לרוץ עם הפורמט שיסד עם אריק וולפסון, שניהם טכנאי סאונד לשעבר באולפני אייבי רוד בלונדון,
מעניינת ההתפתחות של הרכב הפופ-פאנק אלטרנטיב הזה, באלבום שישי, שיוצא אחרי Save Rock And Roll של 2013. הם מערבבים ז'אנרים, משכללים את הסאונד, מצטטים ממקומות שונים שונים. ב"אומה טורמן" (כוכבת "ספרות זולה") נעשה שימוש בשיר הנושא מתוך The Munsters, קומדיית
"My Tunnels Are Long and Dark These Days" הצליל בפתיחת השיר מפתיע. לא שמעתי אצל אסף אבידן עיבוד כזה, כאילו חלק מפס קול של סרט ג'יימס בונד שנות השישים. אני מצטרף אליו למנהרותיו הארוכות והאפלות, מנסה לגעת במה שעובר עליו. זה
זולה ג'יזוס הוא שם הבמה של Nika Roza Danilova, סינגר-סונגרייטרית, ילידת 1989, סטודנטית לפילוסופיה (לשעבר) שלושה אי-פיז, שלושה אלבומים, שצליליהם נעים בין אלקטרוני, תעשייתי, קלאסי, גותי, השפעות של רוק מהסוג האלטרנטיבי. על האלבום הזה אומרת ניקה: "הוא הכי נגיש שעשיתי
כשהקהל מגיב בהתלהבות ל – Tower of Song, כהן אומר: "אם זוהי הצדעת חמלה לגילי המופלג – אני אסיר תודה". אז זהו, שאצל לאונרד כהן זה אינו הגיל. זה עדיין הוא בכל עוצמתו ממרום מגדל השיר. דבלין. 02 ארנה. 12
דמיין רייס אומר על השירים באלבום החדש, הראשון מזה 8 שנים: "הם מושרים ישירות ממראה מטאפורית". It Takes A Lot To Know A Man, השיר השני באלבום מתמקד במודעות עצמית. וישנה ביקורת עצמית: ההומור העוקצני של The Greatest Bastard, שיר
