מתיו הרברט, המפיק של ביורק, הוא זה ששידרג את סולנית "מולוקו", רושין מרפי, באלבום הבכורה שלה. אלבום מאוד לא רגיל. אישי מאוד. אלבום של אוירה ושל מסיבה. מזכיר את הגישה של ביורק. דאנס פאנקיי ("הלילה של המלכה המרקדת") , צ’יל, בלוז, בוסה,
כמה מיוחדות צמד האחיות קוקו את רוזי בקברט המוסיקלי הזה, קולות ביזאריים, יללות חתולים, מוסיקה א-סימטרית, מתיקות לא צפויה, קצבים שבורים, קולות ילדותיים. נוגעות, מתרחקות. אווירה פריזאית. הצטלבות דרכים בין בילי הולידיי, ביורק, טום ווייטס. איך להגדיר? לא יודע. אינדי-פולק?
האלבום (2001) מתמקד בתחושותיו בשלוש השנים מאז איבד את לינדה ועד FREEDOM, שיר מרטיט שנכתב אחרי אסון התאומים ב- 11 בספטמבר. מקרטני פותח בזעקה, בצליל בס אקוסטי: "לא רוצה שתאכזביני שוב/לא רוצה להיפגע שנית/לא רוצה ללכת שוב בדרך הבודדת". זה
המפיק המהולל של הביטלס, ג’ורג’ מרטין, חוזר לשתף פעולה עם מקרטני. לא שזה עזר למקרטני לחדש את המוסיקה של הביטלס, אבל להיות יותר ממוקד. יצא אלבום מגוון, גיטרות אקוסטיות, בלדות רומנטיות, קצת רגאיי, רוקאבילי עם קארל פרקינס, שיתוף עם סטיווי וונדר
למרות היותו אלבום מטולא, עדיין "רד רוז" נחשב בין הטובים בקריירה של פול שאחרי הביטלס עם שירים כמו Big Barn Bed, "עוד נשיקה", "כאשר הלילה", וגם My Love המתקתק עד שמאלצי העוסק בנפלאותיה של לינדה. Puk עדיין נהדר במלודיות ובהרמוניות,
גם מי שחיפש קווים מקבילים בין האלבום הזה למוסיקה של הביטלס התקשה למצוא, אם כי יש מי שהוא הזכיר להם במידת מה את "אבי רוד". מקרטני נמצא כאן על נתיב אחר עם שירים עתירי דמיון כמו Jet הסוריאליסטי, "בלובירד", פופ
הסולו השני של מקרתני אחרי הביטלס, בו הוא משתף את העזר כנגד לינדה. הזמן שחלף מראה כי מדובר בהפקה מאוד ייחודית-מקורית של פול שנעה בין פופ פשוט לפופ מתוחכם – מעין מיני סוויטות כמו Uncle Albert/Admiral Hasley, "המושב האחורי של
