מוסיקה פופ אלטרנטיבי

הוא שר שקט, הבעה כמעט מתייפחת על חלום רצח אהובתו ב"חתכת את שערה". יש לו קול נוגה, רך ואקספרסיבי, והוא אוהב עיבודים לצ’לו, מה שאומר כי מלנכוליה היא שם המשחק. החדר האינטימי שלו. משורר פופ, זמר בלדות פצוע נפש, שכותב

אלה באמת הכי אהובים ויפים של יאנג מ-1969 ועד 1991. אוסף יחיד ובלעדי מסוגו. ומי שעשה את העריכה של הסאונד, ראוי לצל"ש. קודם כול שני שירים של ביצועי גיטרות – "דאון ביי דה ריבר" ו"קאוגירל אינ דה סנד". כ-10 דקות

"בגלל כמה שירים, שבהם דיברתי על מסתורין/ נשים גילו יחס יוצא מהכלל לגילי הזקן, הן נותרו עירומות/ בדרכיהן השונות, והן אמרו: הסתכל עלי ליאונרד, הסתכל עלי בפעם האחרונה" ואז הן רכנו מעל המיטה, וכיסו אותי כמו תינוק רועד". והקול העמוק

אחת מהשניים:  או שאתם הולכים על הדיסק הכפול הזה אחרי ששמעתם את המוסיקה שטיירסן חיבר לסרט ",אמילי", או בלי שום קשר – מפני שאתם מחפשים מוסיקה משובחת. אז ככה כל המתאהבים ב"אמלי" מוזמנים לגלות דברים יפים על המלחין של הסרט.

היא שרה על מסתורי האהבה, כשהוא אינו לצידה, מבקשת שיראה לה שקיעות חמה, שינחה אותה איך הופכים רע לטוב. שיר שפי.ג’י הרווי כתבה לה. לשמוע ששתיהן עבדו ביחד – זה בפני עצמו מרגש. ולא פחות מזה – התרומה של ניק

עם הצלחה כמו שלה, ביורק כבר הייתה יכולה לנתב עצמה לכיוונים יותר מיינסטרימיים, פחות ניסיוניים, אבל ביורק מעדיפה להיכנס למעבדה מוסיקלית, לאתגר עצמה מחדש, לייצר מוסיקה אישית-ניסיונית ממדרגה ראשונה. "מדיולה" הוא אולי האלבום הכי מאתגר שלה. יש כאן ניסיון לערום

היא שרה "טחנות הרוח של מחשבתי" של מישל לגראן, ואיזה קול יוצא ממיתריה. אלבום שכולו קאברים. 11 ביצועים בתמהיל קלאסי-ג’אזי-פופי-בלוזית-פולק. הזמרת שפעם הייתה הקול של "יאזו"הצמד האלקטרוני מתחילת השמונים, הראתה כבר ב-1985 שהיא מסוגלת לנצל הטווח והפרייזינג שלה, בביצוע נפלא

זה מוריסון של סלואו, כזה כמו שרקדו בשישים. שמתגעגע נואשות לימי המוסיקה ההם. הגיעה כנראה שעתו להיות כזה CROONER, זמר ששר ישר מהלב. STRANDED נקרא השיר הפותח. גם ב-CELTIC NEW YEAR זוהי הרומנטיקה שיוצאת מקולו הדואב ומליבו האוהב והמתגעגע. עונג

נדמה לי שזה כמעט טרנד: סינגרסונגרייטרים דואבים משמיעים וידויי אהבה נואשים נורא משכנעים. בלעז יש לזה הגדרה קולעת: Heartfelt Song. בלאנט מזכיר לי את דמיין רייס, למשל, בטונים הרגשניים שלו. בלאנט חיבר שירים בעודו משרת בצבא הבריטי שנמצא באזור קוסובו,

ב"דאנקי רייד סטרייט טו הל" שמעתי טום ווייטס. ב"דארק קאונטרי מומנט" זה טון ליאונרד כהני. זהו האלבום השלישי של  שיאי ,ממוצא אירי, סינגר סונגרייטר שהטון שלו מטעין השירים באווירה אפלולית אינטימית. הסגנון הנאראטיבי מבוסס על הומור שחור שמודגש בקווים של קאונטרי כמו

קשה מאוד להכניסו למגירה. בלוז חשמלי סטייל השבעים, FUNK , פולק-רוק, אפרו.  שיר הפתיחה  "בשתי ידי" הוא פיור רגאיי,   ואילו AMEN OMEN הוא הסגנון האקוסטי שמזכיר, נאמר את קט סטיבנס ("מה שהחל בלחישה, נהפך אט אט לזעקה"). שיר רגש שמחלחל

חמישיה בריטית שזה לה אלבומה השני, בסגנון סלואו פופ-רוק שזורק לכל מיני כיוונים בצליל, במלודיה ובהרמוניה. מי שיגיד – אני שומע בוב דילן או פינק פלוייד או וולווט אנדרגראונד או ניק דרייק, לא אתווכח איתו.  10 קטעים מלודיים מושרים ע"י

מתיו הרברט, המפיק של ביורק, הוא זה ששידרג את סולנית "מולוקו", רושין מרפי,  באלבום הבכורה שלה.  אלבום מאוד לא רגיל. אישי מאוד. אלבום של אוירה ושל מסיבה. מזכיר את הגישה של ביורק. דאנס פאנקיי ("הלילה של המלכה המרקדת") , צ’יל, בלוז, בוסה,

כמה מיוחדות צמד האחיות קוקו את רוזי בקברט המוסיקלי הזה, קולות ביזאריים, יללות חתולים, מוסיקה א-סימטרית, מתיקות לא צפויה, קצבים שבורים, קולות ילדותיים. נוגעות, מתרחקות. אווירה פריזאית.  הצטלבות דרכים בין בילי הולידיי, ביורק, טום ווייטס. איך להגדיר? לא יודע. אינדי-פולק?

האלבום (2001) מתמקד בתחושותיו בשלוש השנים  מאז איבד את לינדה ועד FREEDOM, שיר מרטיט שנכתב אחרי אסון התאומים ב- 11 בספטמבר.   מקרטני פותח בזעקה, בצליל בס אקוסטי: "לא רוצה שתאכזביני שוב/לא רוצה להיפגע שנית/לא רוצה ללכת שוב בדרך הבודדת". זה

המפיק המהולל של הביטלס, ג’ורג’ מרטין, חוזר לשתף פעולה עם מקרטני. לא שזה עזר למקרטני לחדש את המוסיקה של הביטלס, אבל להיות יותר ממוקד. יצא אלבום מגוון, גיטרות אקוסטיות, בלדות רומנטיות, קצת רגאיי, רוקאבילי עם קארל פרקינס, שיתוף עם סטיווי וונדר

למרות היותו אלבום מטולא, עדיין "רד רוז" נחשב בין הטובים בקריירה של פול שאחרי הביטלס עם שירים כמו  Big Barn Bed, "עוד נשיקה", "כאשר הלילה", וגם My Love   המתקתק עד שמאלצי העוסק בנפלאותיה של לינדה. Puk  עדיין נהדר במלודיות ובהרמוניות,

גם מי שחיפש קווים מקבילים בין האלבום הזה למוסיקה של הביטלס התקשה למצוא, אם כי יש מי שהוא הזכיר להם במידת מה את "אבי רוד". מקרטני נמצא כאן על נתיב אחר עם שירים עתירי דמיון כמו Jet הסוריאליסטי, "בלובירד", פופ

הסולו השני של מקרתני אחרי הביטלס, בו הוא משתף את העזר כנגד לינדה.  הזמן שחלף  מראה כי מדובר בהפקה מאוד ייחודית-מקורית של פול שנעה בין פופ פשוט לפופ מתוחכם – מעין מיני סוויטות כמו Uncle Albert/Admiral Hasley, "המושב האחורי של