מוסיקה רוק אלטרנטיבי

"סקס איז ויולנס", זועק פרי פארל בעוצמות בלתי נורמליות בקטע מס. 4 – Ted Just Admit It אחרי שמסימים לשמוע 16 קטעים מובחרים של האדיקשן, מרגישים גלי חום בכול הגוף. "אדיקשן" קוראים להרכב. התחושה הא שזה לא רק אדיקשן לרוק,

הגרסה הנשית למוריסיי? קווים מקבילים עוברים בין "אורגן", להקת אינדי כל-נשית קנדית, ובין להקות פוסט פאנק וניו-ווייב מהשמונים כמו כ"הסמיתס", "בלונדי", "הקיור", ו"ג'וי דויז'ן", בטון הקודר-מדופרס של הזמרת קייטי סקץ' (Katie Sketch) , במנגינות, באווירה המלנכולית, אבל אין לי שום

תום יורק, סולן רדיוהד, אינו נלהב לקרוא לאלבום הזה "אלבום סולו", ובכל זאת זה אלבום סולו, שהופק באמצעות הרכב נגנים, ביטים אלקטרוניים, וטון מנוכר אופייני, שמזכיר את Kid A של להקתו מ-2000 וגם את 'Amnesiac'. העיבודים מאפשרים לזמר להביע את

מי שלא מכיר את העבודות הקודמות של גרין גארטסייד (Green Gartside) יכול בהחלט להתחיל עם האלבום הזה. פעם ב-1999 קיבלנו מ"סקריטי פוליטי" אפילו היפ הופ. הפעם זה מסוגנן עד הסוף, ומדובר בפופ, אבל מסוג אחר. "סקריטי פוליטי" היא גוף של

חמישיית רוק אינדי ממונטריאול (הוקמה על-ידי האחים ווין ווליאם בטלר) מפתיעה באלבום בכורה בנוסחה ייחודית של פופ תיאטרלי מסקרן-מאתגר-מענג. איזכורים? שמעתי אצל הקנדים האלה רוקסי מיוסיק מעורב בדיויד בואי, בטוקינג הדס, בריאן אינו. פיקסיז. פיטר גבריאל. האמת? הם מזכירים קמצוץ

ביליתי למעלה משבעים דקות עם הפיירי פרנסס. אני מרותק, משועמם, נסער, לא זה ולא זה. שניהם ביחד. לביוגרפיה תחילה: אח ואחות מתיו ואילינוי פריידברגר, כיום ניו-יורקים, בעבר ממהוק פארק אילינוי יצרו זיקית אוונגרדית, כשאת "התה המריר" הם מקדישים לדמות סבתם,

רביעיה איסלנדית אקספרמינטלית, שאין לי מושג לאן לשייכה. שמעתי, לא הבנתי מילה והוקסמתי. מוסיקה כזו יוצאת כנראה מנופים אחרים. השפה היא מוטציה של איסלנדית, וההקשבה לכן היא למוסיקה נטו, צלילים ואפקטים, תזמורים קאמריים, מלודיות של רוממות רוח, פידבק, התפרצויות וולקניות,

מארץ הקור (איסלנד) מגיעים אל חדרי צלילים קסומים. זה נשמע כאילו סיגור רוס עסוקים בלהמציא את המוסיקה מחדש. הקולות, ההרמוניה, האווירה. בטוח שיש מאזינים שרואים בעיני רוחם מרחבים מושלגים, קרחונים וגייזרים מתפרצים. ההרכב הזה ממשיך לייצר מוסיקה קסומה, הזויה. עולם אחר. מנגינות רוויות

אווירת הקדרות, הטון המלנכולי הלא-מהוקצע נקבעים ע"י מוסיקאי וזמר אירי , שהביוגרפיה שלו מספרת כי באישיותו מצטלבות השפעות של ליאונרד כהן, ניק דרייק, טים באקלי וברנדאן פרי מ"דאד קאן דאנס". לי הוא הזכיר גם דונובן מהסיקסטיז של "ללניה". בלייק מספר

בטרייק הראשון Take A Bow ("מושחת, אתה מושחת, מביא שחיתות לכל מקום") שמעתי מלודרמה בומבסטית בסגנון קווין עם קרשנדו אדיר ודיסטורשנים. פתיחה מסעירה, שלאחריה מגיע מעבר ל"סטארלייט", והטון שמזכיר את בונו מ-U2 מגיע בשורה – "רוצה לאחוז בידייך, חייך מחשמלים את

שבע שנות יצירה הולידו אלבום הסולו מהמרגשים ביותר של גבריאל. שומדבר לא צפוי כאן. הסגנונות, האווירה מיוחדים. הוא נכתב ככל הנראה על רקע התמוטטות נישואיו, מתוך הרהורים נוקבים על מה שעובר על הבנאדם באמצע חייו, לפחות בארבעה שירים מתייחס לסיטואציית

כשהם הגיעו ללהיטים "Don't Phunk With My Heart," "Let's Get It Started," "Shut Up" העסק נראה כמו סאשן קריוקי ענק. כולם צועקים את המילים את ההיפ ההופ הריתם נ' בלוז. הבלאקד אייד פיס אינם בדיוק חבורה המשתייכת לקהילת ההרד קור

כבר מדברים על הקאמבאק של החבורה הזו. זו הייתה אחת מחבורות האינדי-רוק המבטיחות של ה-90, שניגנה מוסיקה מעורבת פופ-רוק ייחודית שהזכיר להקה כמו Pavement. סך הכול חלפו רק חמש שנים מאז אלבומה האחרון, וזו תקופה סבירה ללהקה שעובדת על השראה

השלישיה האמריקאית מטקסס מכניסה למצברוח אפלולי. אורליו ואל הזמר שר-מספר כמו-מתוך-הזיה. וויין מאגרודר ושון דונובן הם פרקשוניסטים ואנשי מחשבים שתיכנתו מסגרת אווירה מוזרה מבלוז קודר ועד אוונגרד. הקטע שנקרא "סאונד טראפיק" הוא תערובת של טום ווייטס עם צליל אלקטרוני דחוס

פון פאבלס היא האלטר אגו של דון מקארת'י הזמרת המשתפת פעולה עם נילס פרייקדאל, איש הרכב שנקרא "טיים גורילה מיוזאום" באלבום של פופ אלטרנטיבי קברטי. האלבום המאוד מיוחד וגם יומרני הזה מתבסס על הצגה שהועלתה ב-2002, המתייחסת לסאבוויי, אזור הרכבת

פיטר אולריך לשעבר המתופף של של "דאד קאן דאנס", מוליך את המאזין לטריטוריית הארט-פופ, שופע איזכורים והשפעות, ממוסיקה קלטית ועד "מודי בלוז", שפע כלים ממרימבה וחלילים, כלי הקשה וקולות שבטיים. מעבר לזה, יש כאן מוסיקה רבת גוונים, אפריקה ופלמנקו, בהפקה

באוקלהומה סיטי נולדה ב-1983 חבורה שלאורך השנים המשיכה לאתגר את עצמה. האלבום הזה הוא המשך מסע האתגרים, ואתם יכולים לקרוא לתריסר הקטעים בכול שם "אינדי", "אלטרנטיב", "פרוגרסיב". צריך לשמוע. לא להגדיר. אם את הקודם שלהם Yoshimi Battles the Pink Robots

סטלהסטאר צובעים בצבעים דרמטיים חלומות בהקיץ של בני נעורים. שון כריסטנסן, קול ראשי, מוציא הרבה רגש ואנרגיה, כדי לשיר שיר שנקרא "נולד בשוק הפשפשים", ובשיר הבא On My Own זה נשמע פחות טעון ויותר מלנכולי סטיייל "טוקסידומון". שירי דיכאון? רק

צרפת, זו שמקרבה יצאו אמני סאונד כז'אן מישל ז'אר, AIR, ממשיכה לספק יוצרי מוסיקה אינסטרומנטאלית מרתקים. M83 הייתה עד לדיסק  Red Seas & Lost Ghosts  Dead Cities  מורכבת מצמד המוסיקאים Anthony Gonzales ו-Nicolas Fromageau. האחרון פרש, אבל המוסיקה נותרה מיוחדת, טעונה,

רוק שיש גם את כול המאפיינים האלטרנטיביים של הלהקה פלוס השפעות מכול הבא ליד – עכשווי, מסורתי. הוקלט ברמות מעוררות הערצה, בהפקת אווירה כמו פסיכודלית. הדיסק המבוסס על תסריט סרט אימים של סטיב וילסון, המלחין, הגיטריסט, שהקים יחד עם אביב גפן את

זה מתחיל כמו פס קול לסרט. תדמיינו אווירה של אי בודד בלב האוקיינוס. ואחר-כך מגיע הצליל האקספרסיבי המוכר מפינק פלוייד. "זוכר את אותו הלילה/ צעדים לבנים באור הירח/ הם מהלכים גם כאן/ לאורך מגרש משחקים ריק בעיר הרפאים הזו, ילדים

המשך ל"אפ אין פליימס" הקודם של היוצר דן סנייתס (Snaith) המקליט גם תחת השם "מניטובה". תערובת מפולפלת של רוק פסיכודלי, טכנו, פרי ג’אז, ולמעשה כול מה שנכנס תחת ההגדרה של פיוז’ן רב סגנוני. קשה לתא במילים את ההתרחשויות המוסיקליות בדיסק הזה.

פרוקיופיין מקימה לתחיה את עידן קינג קרימסון, יאס ופינק פלוייד. המוסיקה קודרת, אישית ואינטרוספקטיבית. סטיב וילסון ושות’ יוצרים מסגרת אווירה מסתורית מקסימה, גיטרות אקוסטיות וחשמליות מתמזגות נהדר למיתרים. פרוקיופיין היא להקה של עומק ואיזונים. ההרמוניה הקולית והלווי הפסנתרי ב"איך חייך"

כינו את מה שעושה ההרכב הצרפתי הזה DEATH ROCK  אלקטרוני. טקסטים סוריאליסטים, צליל נכאים של מצבי רוח, מוסיקה הזויה, סינמטית. מייצרת אווירה. הרוק מתלבש במעיל אלקטרוני תחושתי כבד. "מורטם ולאדה ארט" הוא גרג אנטה, שנעזר בתמלילן עמנואל די שאף עיטר

מי שמכיר הקודמים של הדאמיז, ירים גבה. מדובר באלבום אופ-ביט, שירים אורבניים, שבו הדאמיז פשוט מתפזרים לכל כיוון. הבריטון של ברד רוברטס הוא עדיין מרכז הכובד, אבל הפתעה: הקלידנית אלן רייד נותנת קולה הרך בשלושה שירים )סקס, הרבה סקס(. הקו

חבורת אינדי רוק ממדינת וירג’יניה משלבת מוטיבים של מוסיקת קאונטרי ויוצרת מוסיקה צנועה ומיוחדת מאוד על בסיס טקסטים מתוחכמים. ההרכב הוקם ב-1989 ע"י המוסיקאי דיוויד ברמן וחבריו הגיטריסט-זמר סטפן מלקמוס והמתוף בוב נסטנוביץ’. אחרי ארבע שנים היעדרות (ברמן סבל מאינסופ

מסע מרתק סוער ורוגש, מוסיקת עם וכפר מתערבבת עם מוסיקה עירונית, בדרך מגיעים לבר האפלולי, נכנסים לסרט ושומעים  פס קול סהרורי שיש בו אלקטרוניקה, וממשיכים לפגוש חבורת צוענים בפרברי העיר, מוסיקה מקסיקנית, קלטית, מזרח-אירופה, כליזמר וגם רוחו של טום ווייטס

כמה מיוחד הדיכי של טינדרסטיקס. זה כמו שניק קייב פוגש בלו ריד. מבחר מהסינגלים של הרכב בריטי מינורי מאוד. זה לא בדיוק "הלהיטים", אלא קולקציה של שירים, חלקם נדירים (כמו גירסה בצרפתית ל"נו מור אפרס"), חלקם לא היו על תקליט.

ריק ווקמן חוגג למעלה משלושים שנה ל"המסע אל מרכז האמה" (1974) בפרק המשך שנשמע מאוד אמביציוזי בהשוואה לקונספט של היצירה ההיא. ווקמן עושה מרוק אופרה. פטריק סטיוארט הוא המספר בדיקציה דרמטית. הנגנים הם נגני הסימפונית של לונדון פלוס מקהלת ה"צ’מבר