אוסף אמביינט אולטימטיבי מעורב-אתני שמתחיל באווירה מסתורית של נוסרט פטה עלי Nusrat Fateh Ali הפקיסטני ב FAULT LINES – שמתחבר לפיטר גבריאל של ZAAR בתיזמור אפוקליפטי מדהים. זה גם האמביינט החללי הבלעדי "אנג’ל טק" של גריד. איוב אוגאדה הקנייתי משתלב
זה ההמשך לSONGS OF SANCTUARY- . האיש מאחורי הצלילים הפולק-קלאסיים הריחופיים הוא קארל ג’נקינס. הוא מציע נוסחת מיליונים של סאונד ווקאלי ברוטב אתני מסויים. הפעם, לעומת הקודם, יש שימוש בתזמורת מלאה ובכלי נשיפה. התוצאה מיוחדת: מלודיה ושירה כוראלית הנתמכות בצליל
מוסיקה קלטית מגיעה לגליסיה בספרד. זה שייך לשיעורי ההסטוריה של המוסיקה. התמהיל של ההרכב הזה עשיר. אלמנטים איריים הם דבר אחד. יש פה הרבה מעבר לזה. רב-תרבותיות שמנוגנת ע"י נגני נבל, חמת חלילים, בוזוקי, אקורדיונים, כלי נשיפה מעץ. גם המוסיקה
"מושלם", "שמיימי", "קסום", אומר מסע הפרומו לדיסק. מאחורי ההגזמות – נוסחאות עריכה מוכרות: לתוך מארז מרשים עם אותיות זהב מכניסים אופרה, גרגוריאני, אניגמה, יאני ב"אריה", ואדיימוס. והלהיטים: אחסנדרו ספינה ב"לונה" פיסגת המלודרמה, פיליפה ג’יורדנו בשיאי הרגש של "קסטה דיווה". וגם
קסם המוסיקה האירית נוסק לשיאי יופי חדשים. אלה הקולות הקלטיים היפים ביותר שאפשר לקבל כיום, לא לגמרי מנותקים ממה שקורה. 14 שירים, מושרים גאלית, "היי דייאנו" בעיבוד מדהים לכלים אותנטיים בביצוע טאלית’ה מקנזי הוא התשובה האירית ל"הקול הבולגרי", האיכויות הליריות
עם האוסף הזה אפשר לצאת למסע באנדים של דרום אמריקה, באקוודור, צ’ילי, פרו ובוליביה. המוסיקה היא ישן וחדש, מסורתי ומודרני. העורכים דאגו למוסיקה אותנטית, מלודית, הרבה השראה, פיוט וקצבים אפביט. vסאונד זה נשמע פריך עכשווי ומוכר כמעט כמו מוסיקה קלטית
רוחות שמנשבות סביב הגלובוס. חאלד של "אאישה" נמצא ליד "דיוואנו" של ,ERA "עכשו אנחנו חופשיים" של ליזה ג’רארד מ"גלדיאטור", "קולות עתיקים" מהסדרה "הישרדות", הנרי סלבדור הצרפתי בקטע המרגש "גן החורף" וגם QUERER, – הטנגו של "רוזנברג טריו" . מצד אחר
רוחות העולם המוסיקליות ממשיכות לנשב בעוצמה. מייצרים פופ מסוג שונה. מוסיקה אקזוטית מלודית ורבת אוירה נבנית על מוטיבים אתניים. ברור שישנם קטעים יותר פסואודו-אתניים, כמו-מיסטיים: אניגמה משדרת מיסטיות ניו-אייג’ית. אבל השיר שנכלל כאן "גרביטציה של אהבה" דווקא עומד בזכות עצמו.
המוטו: צלילים המופקים לכדי מוסיקה אסקפיסטית שיש בה עושר מדהים. התמהיל שבטי-אמביינט-פולק-דאנס. מתחילים ב – ERA של Enae Volare Mezzo המקהלתי, ממשיכים בשילוב בין השבטי להרמוניה הקלטית והצליל האלקטרוני של רונאן הרדימן ב- Far Away ובהמשך זה הצליל המדדיטציוני- מזרחי-מערבי של שילה צ’נדרה ב"אוור
הקטע הפותח "ארבע מעגלים של החיים" של אוליבר שאנטי הוא קומבינציה קצבית מלהיבה של אפרו-דרום אמריקני בשירה שבטית מקהלתית. ה-Ameno של Era מעביר לשירה הרמונית כמו דתית, מחוברת לקצב. קומבינציות שנועדו להחניף, ללא התפתחות מרשימה. הניסיון לאזכר תרבות אתנית קיים גם
בהרכבת התמהיל מכניסים גם מעין מניפולציות אתניות. "סאקרד ספיריט" עושים את Yeha Noha שנשמע כדיאלקט אינדיאני. כנ"ל – קטעי הפתיחה והמעברים "חזרה לתמימות" של אניגמה. מצד אחר, זה האופי הכמו רליגיוזי מקהלתי של הקטע היפהפה "אדיימוס" שמתובל באפרו ובצליל מהרי האנדים. רוחות
הם מגישים התערובת האופיינית להרכב, הפעם בנוסחה אקוסטית. קלאב-דאנס-האוזוורלד ביט-ראיי סולידי, במיוחד העיבוד החדש ל"סה פה לה מר א בואר" מאלבומם הראשון, שנשמע פחות מפולפל. אבל בהמשך מקבלים כמה דברים טובים בחדשים כ"ספאנק" ב"אקוסטיק קלאבינג". ההרכב הצרפתי יודע לחבר קצבים
זה פרוייקט נועז, מרחיק בדמיונו ליבשות אחרות שמחבר את המערב לתרבויות הגלובוס. בעלי החזון, היזמים והמפיקים ג’יימי קאטו (פית’לס) ודנקן ברידג’מן יצאו לעולם להקליט קולות וצלילים במחשב נישא, ואחר-כך ניסו לשזור לדגימות קשת של אמנים ממייקל סטיפ, דרך רובי ויליאמס,
שם הדיסק אינו הולם את הדימוי הפוליטי-מיליטנטי של מנהיג ההרכב, עלי נוואז, בן למהגרים פקיסטנים בבריטניה, המזוהה עם מסרים המטיפים למוסלמים להילחם בפשיזם המערבי. אחרי ה-11 בספטמבר, האיש ניסה לשדר אהבה והסתייג מהטרור. המוסיקה שלו היא הרחבת הגבולות של פופ
ארה דינקג’יאן, אמריקאי ממוצא ארמני, מכוון המוסיקה למרחב עשיר בין מזרח ומערב. מנעימה פופית עם אלמנט אוריינטלי – שיר הנושא – לאילתור מזרחי שמתפתח לג’אז ב"המאהב הלא נראה" לריקוד ארמני מסורתי ברוח מקצב פאנקיי ב"אנא-טוליה". עוד, קנון, סאז, מתחברים בצורה
ארגונר הטורקי הוא נגן חליל הניי אולי הבולט ביותר במוסיקת העולם העכשווית. הוא למד מוסיקולוגיה וארכיטקטורה בפריז, ניגן בתזמורת הרדיו של איסטנבול ומעורב במוסיקה לסרטים ובלט במערב, והוא ממשיך להיות נאמן למקורותיו הסופיים. לצד קטעי סולו ותזמורת אותנטיים, משלב ארגונר
כל מי שנכח בהופעה של הטרובדור הפריזאי, יגיד מיד: בהופעה כזו עוד לא הייתי. ואחרי ששמעתי הדיסק, אי אפשר שלא להשתמש בקלישאה: איזו חגיגה. זה אחד הדיסקים השמחים-סוחפים ששמעתי מעודי. הופעה בפריז, ספטמבר 2001, המיטב של המיטב כולל איזכורים ל"מאנו
מרגע שהיא מתחילה לשיר, משהו קורה. לתרזה סאלגיירו יש קול של מלאך, והיא שרה ממרחק, לא לוחצת. לא מתחנחנת. אבל היא רק חוליה אחת בלהקה הפורטוגלית מיוחדת הזו שיסדו פדרו אירס ורודריגו . מדרדאוס היא צירוף של השפעות קלאסיות, מוסיקה ספרדית
שוב מתברר שלא צריכים להבין ספרדית כדי להתרגש ממוסיקה לטינית. דאונס, מקסיקנית-אינדיאנית מצד אמה, אמריקאית מצד אביה, שרה על כאבם של מהגרים מקסיקנים, שחצו הגבול לחפש חיים טובים יותר, ונתקלו בניצול ובגזענות. לא דיסק מלנכולי. דאונס היא זמרת ורסטילית, שהולכת
פיור אייריש מיוסיק. זה הדבר האמיתי. המוסיקה של הצ’יפטיינס שנפתחת בריקוד "הרבה טיפות של ברנדי", נבנית על חמת החלילים של פדי מולוני. שמחת חיים פרובינציאלית, פיוט ואווירת הנופים הקלטיים. כינור, בודראן ומשרוקית. זה אולי האלבום האינסטרומנטלי הכי השראתי שהחבורה הוציאה.
דיסק ראשון לזמרת האתיופית, ג’יג’י, ולפי הרעש, מדובר בתגלית שהשקיעו בה הרבה. ביל לאסוול שהפיק הזמין לאולפן קליברים כהרבי הנקוק, וויין שורטר, פרעה סנדרס, הנרי ת’רדאגיל. האמהרית היא מכשול לא גדול, במיוחד לאור התרגום בעטיפה הפנימית, אבל ה"תרגום האוניברסלי" הוא
הואלס בפתיחה מטעה. "זובי לה מוש" מראה למעשה את הכיוון האמיתי של החבורה הצרפתית הגועשת שיוצאת עם אוסף 20 שירים. פעם ראו בחבורתם של מליון, אלג’יראי במוצאו וקאנאבז חבורת פאנק צרפתית. היום האוסף הזה נשמע לי משהו בין קלאב דאנס,
אחרי דולצ’ה פונטס, לא האמנתי שאפשר למצוא בפורטוגל זמרת פאדו גדולה ממנה. טעיתי. ברנקו היא בת שלושים, ויש לה קול דק, צלול וחודר שמתרגם תחושות כסייסמוגרף רגשי. הטונים מביעים עצב, אבל זו אינה מלנכוליה קודרת. לא פאטאלית. אלא אינטימיות יפה.
לשמוע את "וולרה" ו"גרנדה" ו"קלינקה" ו"גשר על מים סוערים" באקפלה פורטוגזית. האוריינטציה של שלוש האחיות הברזילאיות שמוכרות דיסקים בהיסטריה היא אמנם שירת אקפלה, ובכל זאת, כלים בודדים משתלבים בצימצום הכי נכון למוסיקת עולם יחידה בסוגה. איזה יופי. 15 שירים שהאחיות
הזמר-גיטריסט, הנרי סלבדור, הלך לעולמו בגיל 90 פלוס כשהוא בשיאו. בן 90 כשהוא בשיאו? לא נסחפנו. האמריקנים מתיייחסים אליו כאל אחד מאבות בוסה נובה, למרות שהוא חי ופעל והתפרסם בצרפת. לוקח שנסון, ג’אז ובוסה ועושה מזה סגנון מרגש משלו. ההקלטה נערכה
אוסף בעטיפה אטרקטיווית ממטבחו של מורד מזוז המוכר בפריז כ"מומו", אלז’יראי במקור, שמוציא "ערבסק" שני, מסע מוסיקלי שעובר דרך פריז, מרקש ולונדון ומציע מבחר סלטים ים תיכוניים מג’ה וובל וראשיד טאהה דרך סטפן מלכה, עומר פארוק טקבילק, נטאשה אטלס ואנדראה
אם טבלה – זה זקיר חוסיין. כמה פריך זה נשמע אצלו. חוסיין הוא ממשיכו של אביו, אוסטאד אלאראקה, גדול נגני הטבלה ממחוז פנג’אב, משם באה ההשראה והלימוד. וכאן בליווי טנפורה, מתחולל מיפגן של וירטואוזיות, של נגן טבלה שמעולם לא הסתפק
פאדי מאלוני הביא את הטרדישן הקלטי לעולם הגדול עוד לפני 40 שנה. איך הצ’יפטינס בלטו מול להקות איריות אחרות? הם ידעו להתחבר לכוכבים הנכונים. ברשימה שינייד אוקונור, הקורס, ואן מוריסון, סטינג, אלביס קוסטלו והרולינג סטונס. תמצית הטרדישן נמצאת ב –
אניה היא סוג של אמביינט ניו-אייג’י. קולה הדק נעטף באווירה ריחופית. הצוות הקבוע שלה עם המפיק ניק ראיין מצא את הנוסחה שמלווה אותה בכל אלבומיה הקודמים. יש בזה רומנטיקה, מלנכוליה, משהו מהשירה ההרמונית הכמו גותית נוצרית TEMPUS ERNUM וכמו בהרבה
הדיווה היחפה מכף ורדה ממשיכה להוציא מוסיקת "מורנה" מכניעה. זה דיסק שכמעט כול שיר בו מחלחל במהירות. במיקס שלה נכנסים הפאדו הפורטוגזי, קצב אפרו-קריבי, הצ’ורו והסמבה הברזילאים. עם חומרים כאלה קשה לפספס. חוץ מזה הקול הזה מגיע מהמקום הכי עמוק
