נסטוביץ' מביאה סיפור על היעלמותה המסתורית והמדאיגה של צעירה . הורים חוששים, פרדי צלצלה למשטרה. נסטוביץ' שואלת מהזווית שלה, לאן נעלמה אוריאינה. מה קרה לה באמת? אולי חיפשה דרך אל הנצח בעולם הזה. לשירה ההזויה טיפה מתוקה של נסטוביץ' מתלווה מוסיקה
לפי כול ההמולה, זילברשטיין בן ה-19 (חייל, מלצר מזמר לשעבר), מסתמן כדבר הבא. ההפקה הזו לוקחת למפיק שוודי, לשלושה מפיקים מקומיים (מומי לוי, רוי אדרי, חגי מזרחי) ויש קליף. ניגש למוסיקה: אפשר בקלות לכתוב על מה המהומה? שיר דאנס עם אלמנטים של
הזעם הוא המסר. רע בחיים, החיים לחוצים, הולכים נגד הזרם, נמאס לחכות, אבל יש מקרופון, והוא מה שנותן את הכוח האמיתי, לא התעודה האקדמית שקיבלת אחרי 4 שנות לימודים. הסינגל הראשון של "אמסטפ" (מתוך אי.פי של חמישהשירים שיצא בקרוב) מצטיין
אוהבת ושונאת אותו. היא שרה בקול חדגוני, מסוקסס ונעים. הפתיחה הזכירה לי עיבוד של להיט מאת גרייס ג'ונס. כמעט פלגיאט. ההמשך דאנס רך, מקצב אווירה. נעים וחמים. דפנה (ניהלה בעבר את ה"פינגווין", קפה "סוזאנה", דאנס בר "לילה") מנסה לתחקר את
"לילה אצלי במיטה, אמרה לפני שהיא התפשטה" זה דאנס גרוב לטיני מדונסס וקצבי, ולזמרת השותפה לביצוע קוראים שלא במקרה לילה. וזוהי כבר גרסת כיסוי נוספת ללהיט הסיקטיז "יאנג גירל" של GARY PUCKETT & THE UNION GAP, שבזמנה ביצעה להקת "נוער
עמיחי מעמיד את המציאות המקומית הקשה מול האהבה הפרטית-אינטימית. מצד אחד – אנשי זאבים שיוצאים לטרף, אנשי המרפקים שתפסו מקום, הגייסות מאחורי ההר שלא שוחררו ולא ישובו עוד לבתיהם. מצד אחר – אנשי האהבה חולמי החלום. "אהבנו כאן, המציאות היתה אחרת".
התאוריה שעיבוד אפקטיבי לעיתים משדרג שיר בדרגה או שתיים מתגשמת בשיר הזה. לאפרת בן-צור, שזה לה סינגל ראשון, 5 שנים אחרי צאת האלבום "צוללת" קול בתולי, נאיבי ראשוני, שבהחלט מייחד אותה. בשיר מובאת נקודת מבטה של האוהבת המייחלת לצאת איתו
שחר אבן-צור הולך על קומבינה של רוק וראפ. שורת המפתח – "רוקנ'רול נותן לך את החופש לעשות הכל, אם אני יכול גם אתה יכול". זה משמש רקע לתיאור לילה נוטף מיניות וחיים חסרי רסן בבר. "בואי נזרק על הלילה בלי
הבחור מאוהב/מחורמן מעל הראש, מה שמביא לכל הסיבוכים. מנסה לחטוף הכלב של השכנה, מחכה בקפה לה בקפה שבפינה, ובסופו של דבר כשהיא לוחצת את ידו חזק, הוא חושב על ציפורים באגם. ההיה זה חלום? יש איזשהו קסם בטקסט, פחות במוסיקה
מי זו שעולה על הגג בתחושה שעשתה טעות קשה? – "אל תעשו טעות טפשית היא עלולה להיבהל". גלעד כהנא ניסה סיפור על מתאבדת ב-2:58 דקות שיר. לא נולד סיפור, בטח לא דראמה. יש כאן איזושהי גחמה בטקסט. ההברקה קיימת במוסיקה,
במסגרת הקאמבק הנצחי (הלהקה הוקמה ב-1989) ממשיכים הפורטרטים בקו הפאנקיי המלודי שלהם, שחור ועברי, אנרגתי ואופטימי, והפעם הצעה שהרוב לא יסרבו לה: במקום לבכות, הבה נשיר, נרים ידיים, נגביר קצב לרגליים, ובקיצור זה הזמן לצאת לבלות, כי רק עכשיו יאירו
תומר יוסף כתב על איש פוליטי קטן מנקודת מבטו ("אני איש קטן"), מנקודת הדובר שבשיר ("תראה מה שנהיה ממך") שמבחינתו הוא הלך להיות ראש הממשלה הבא. יוסף מחייך כול הדרך אל רצפת הריקודים על חשבון האנשים הקטנים בביצה הפוליטית המקומית.
מחברים חרוזים למען חאפלת הדאנס האוריינטאלית הזו. בתוך עמנו אנו חיים. אם מסחור – אז שילך לבר מצוות והחתונות המקומיות. מה אומר השיר? משהו כמו אל תהיי לנו אירונית, כי יש חאפלה אלקטרונית. מה שנקרא: התחרז להם. מה שיותר חשוב
"אדם לאדם זאב". הידעתם? קליאן כנראה חושב שלא. אורי קליאן, סולן "חופש", מציע טקסט נדוש על הביאוס של היום יום, זה שמגיע לשיחות הסלון בכל בית שני, העולם השתגע, אבל במדינה לא מגיעה הצעקה הגדולה מהרחוב. והוא גם נזכר שההיפיס
"מסטר אופ קונברסיישן, ברינגינג פרש אינספריישן, לד דה צ'ילדרן אופ דה רבולושן ת'רו דה זיון מודוליישן" חקיינים בני חקיינים אנחנו, אבל ישנם חקיינים טובים. המSיח ליאור שולמן, חזר ארצה אחרי 8 שנים במנהטן ויצר שיר במתכוני זמרי הרגאיי המוגדר "מהפכני
הלחנת שירי משוררים היא אתגר. התשובה לשאלה אם הלחן קלע ל"כוונת המשורר" היא פחות קריטית לטעמי מעצם התוצאה הסופית – כלומר האינטרקציה שמייצרת יצירה חדשה, אפילו עם פרשנות מוסיקלית מיוחדת. שגית שיר מ"מים שקטים" – בלחן ובביצוע – בהחלט מעניקה
אנחנו במחלקת שירי הדיכאון. דיכאון זה כשהיא או-טו-טו נוטשת אותו, ואז יש לו שיר נוטף רגש מפה ועד להודעה חדשה. "אל תלכי לי" מקונן אייל גולן וה"לי" הזה ממש מדיף ריח שובניסטי-רכושני חריף. לא, זה לא פשטני עד כדי כך
"שרה יודעת לשחק אותה/ אף אחד לא מצליח לספק אותה" ב-1990, אלונה דניאל הראתה שיש סיכוי לרוקריות במוסיקה הישראלית. האלבום נקרא "מסיבה במרתף הארמון", היא זנחה לחלוטין את הסופט רוק, הלכה על רוק תזזיתי-תיאטרלי, ועם זאת לא ויתרה על המינורי
זה הזמן להתאחד, להתקרב, להיות ביחד? למה? במה חטאנו? ומה עם קצת פרטיות? למה להתחבר בכוח? ה"אנחנו העולם" הזה בגרסת הבטלר שתייצג אותנו באירוויזון 2006 היא סוג טקסט קונפקציה טקסטואלית ומניפולציה רגשית, אבל לא הכי מוצדק להאשים את צמד הכותבות
שילה פרבר כבר מספקת שירים לדור הותיקות. האקורדים על הקצב בפתיחה מזכירים המון שירים אחרים. זה שיר אופטימי למדי. הדוברת בשיר קוראת למאן דהו לנצל את העובדה שהכול נגמר כדי לפתוח דף חדש. לכול יום יש שם חדש, אפשר להשתחרר,
שלומית מנסה כמעט לאורך כול דרכה להוציא סוף סוף את אלבום חייה, אחרי ההצלחות בהרכב ("חביבי") ובשיתופי פעולה (שפובלוב). האם זה יקרה עכשיו? מסופקני. כבר השימוש בדימוי "מפץ גדול" אינו מן המוצלחים, אלא שהמסקנה בשיר פחות דראמטית – "אני יודעת
שיר ציני על כלכלת העולם ועל שמחת עניים. שיר סוציאלי כזה פיוטי מושר בנימה מאוד לא "מחאתית" שמעמיד במרכזו ילד עם קוף ותיבת נגינה מול ממשלות עם כלכלת הגלובליזציה שממשיכה לנצל כוח העבודה הזול בעולם השלישי, וזה לא פוסח עלינו.
נושי פז סוגר הבסטה של האהבה . צריכים להתגבר מול ערב שיורד בחושך, ועדיין הכול טרי, חולם על רגעים שהיו ביחד. הטקסט – ככה. קטן, לא מיוחד, שלא לדבר על מתוחכם. נדמה לי שמה שנושי רצה זה להעביר בעיקר אוירה
עוד שיר על המצב המבאס עם אור בקצה המנהרה. מהפקק בכבישים, בן-ישראל מהרהר – אולי אנחנו במעגל שלא נגמר, חשבת שעלית על גל והוא נשבר. הבעיה האישית מתערבבת עם המצב. פעם החיים שלך זרמו כמו מים צלולים. היום – בי
שלמה בר החליט כי הגיעה השעה לחצות גבולות מ-FOLK MUSIC ל-WORLD MUSIC. פעם ראשונה שאני שומע אותו בעיבוד דאנס אלקטרוני. זה שיר על הרצון למבול חדש שישטוף את כול המקולקל כדי שאפשר יהיה להגיע לעידן חדש של אהבה-שירה. אילן בן-עמי
הופה, הופה, בכפיים, ברגליים, בדרבוקה, בגיטרה, בבוזוקי, בכינור. היא בשבילו כל העולם, למענה הוא קיים, היא האשר היא חלום חייו. עפיה, לא נשבר לך מהטקסטים האלה?החיים זה לא כמו בשירים שלך. החיים זה לא רק עינתוז, לא רק אולם שמחות,
מעט היפ הופים ישראלים עושים לי את זה. היפ הופ זה להגיד הכי הרבה בהכי קצר, בהכי קצב ובמהירות שאינה מותרת. חן רותם לקח דגימה משיר הפתיחה של התוכנית המיתולוגית "ניקוי ראש" בביצוע טוביה צפיר ופיתח קטע משלו עם חשבון
הסבתא נמצאת איתו במכונית, מלטפת ראשו, המוסיקה רועשת, שניהם נהנים. והכול סבבה. יש כאן סיטואציה הזויה ביחסי נכד סבתא, לא עצובה, לא מצחיקה. לא ברור למה ארד לקח את הכלום הזה לרקנ’רול, שמנוגן דווקא אחלה. למה להשקיע כל-כך הרבה דציבלים
דו"ח על מצב חיים. הרצון לשאוף אוויר ממקום אחר, להשאיר העבר מאחור, כי נקודות במסע הזמן מאבדות ערך. הטקסט בהחלט לא רע, המוסיקה – אלקטרו פופ, עם מעטה מסתורין מסוים, לא עוזרת לטקסט להגיע. בורדו עשו עבודת אווירה יותר מאשר
מה קורה כשלהקה ישראלית מסתגרת באחד האולפנים הטובים בעולם, "In The Pocket" שממוקם ביערות צפון קליפורניה. "הדג נחש" מסתלבטים על הקטע מנקודת מבט של חבר’ה ישראלים שכאילו נהרסו מהנופים, מהמכוניות האמריקניות. "קליפורניה כזאת שווה, בכייף הייתי עושה לך טובה". זרוק,
