צלילי הפסנתר מובילים את ארקדי דוכין לשיר נוגה עד עמקי הנשמה, שנוצר מתרגום חופשי של שיר של הזמרת הרוסיה זמפירה. ארקדי השתמש בו כדי ליצור תוכן חדש המוקדש לתצפיתניות בעקבות האירועים הטראגיים של ה- 7 באוקטובר. למעשה נוצר כאן חיבור
מלים שנכתבו על על אב שמת יום אחד לפני חזרתו של בנו החטוף מהשבי (*) . חוה אלברשטיין שרה אותם כדו"ח מוסיקלי עגמומי, שכולו צער על "האיש שאינו מתראיין, רק נגמר מבפנים", "איש פשוט שעולמו חשך ביום בהיר". הלחן והליווי
עוד לפני שקראתי את דף המידע שצורף לשיר, עוד בטרם קישרתי לצילום העטיפה (אלונה איינשטיין) חשתי שאם אריק איינשטיין היה איתנו, הוא היה מקליט אותו. מה-זה תפור עליו. הטקסט, הלחן, ההרמוניה, אפילו השריקה. יענקל'ה רוטבליט מחבר המילים כותב: "לפעמים אני
ים רפאלי היה צריך לטפס 34 קומות כדי לזמר את שברון ליבו ותסכול אהבתו? איך עשתה לו את זה? איך זה שהיא נרדמת ליד מישהו אחר וחולמת עליו? אפילו אמא שלו אמרה שהוא "הטעות הכי טובה" שקרתה לה בחייה. שניקח
אליעד פרץ כתב מכתב אהבה של תחינה ושכנוע. הוא דלוק עליה חבל"ז. פונה להגיון, לרגש. הוא צריך עוד לעבוד כדי שתהיה שלו לעד. הטקסט לא ממש התחנן להלחנה. הוא כתוב פשוט – שבלוני, אמור לשכנע את המכותבת. הוא נלחם עליה
יש כאן חיבור מחדש של יהודית רביץ לשיר שהלחינה למילים של יעקב גלעד,המזוהה עם הביצוע של נורית גלרון מ-1982. בתום האזנה אחת אני מוצא יותר מהצדקה לגרסה החדשה. השיר בן האל מוות הוא ביטוי לתחושות הגעגועים לתקופת התום של הילדות
אתם יכולים להרשות לעצמכם לזלזל בציפיה לרגע אופטימי בתוך הכאוס שנוצר אחרי השבעה באוקטובר? יענקל'ה רוטבליט את דני בסן נאחזים בו, כלומר בטוב שעוד קיים. בואו נצא מנקודת הנחה, שהאופטימיות אינה באה להקטין את הקושי והכאב, אלא להדגיש את כוחות
האירוניה בביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" נעוצה בכך שההבטחה התנכ"ית של שפע ורוגע עומדת בניגוד למציאות הסוערת והמבאסת העוברת על יושבי הארץ הזו. שולי רנד שר אותה בקול מדוכדך מהיבט אישי ("איך ליבי נכמר עלי") וכללי ("אנשים שותקים וקשים/ יושבים
אופק נחמן שרה מונולוג רווי סופרלטיבים נוצצים של מבואס ומתוסכל שדלוק עליה. היא ה"גבר" בשיר הזה. הוא מבקש הצלה, מחילה, מתוודה על חולשותיו בצירוף של מפח נפש, דכדוך ואכזבה. האם נחמן מצליחה "לתרגם" את נפשו? אין כאן דרמה, אלא מוסיקה
לפי מה שדווח, אבא דן תורן ז"ל הצליח לשמוע את השיר של בנו איתי לפני מותו, אם כי לא את הגרסה הסופית. מעניין מה חשב. איתי רשם בראפ זרם מחשבות. תרצו רצף הבלים מחורזים מטורללים, מטפורות סתמיות (" תחתכי תתסביכים
השיר יוצא מחדש בעיתוי כואב על רקע האסון הנורא במג'דל שמס. עידן רייכל מצטט בדף המידע המצורף את אמר נסראלדין, י"ור בית יד לבנים בדלית אל כרמל: "תכתוב שיר לנופלים מהעדה הדרוזית, שנרגיש ששרים גם בשבילנו ביום הזיכרון". הנה תזכורת
אילן דמרי שר את החרב-עלי-עולמי אחרי עזיבת האהובה. כל התחושות הקשות שמציפות בבת אחת. תחושת האובדן והכאב היא חוויה עמוקה ומורכבת. מרגיש כאילו חלק מהלב נקרע, והשגרה היומיומית מתנפצת. ,החיים מרגישים שונים בהרבה מתמול-שלשום בלי הנוכחות של הנוטשת. זהו תהליך
לגבר אסור לבכות, אסור להביע רגשות, זה הדימוי השכיח, שגורם לכך כשגדלים, הופכים להיות אילמים רגשית. האם גברים אכן לכודים בתוך השריון הגברי? יוני שרון מתייחס לדימוי הזה, בשיר שחושף גבר רגיש ופגיע למרות "גבריותו". כי "ביום שנפרדתי ממך/ בכיתי
מיכאל בן דוד (אל תגידו שאתם לא מזהים) בחר ב"אופרת סבון" לשיר על הזוגיות שלו עם בן זוגו. הקשר בין הפתיח (אופרה אותנטית) הסיפור והמוסיקה מקרי בהחלט. אופרת סבון היא סוגה של סדרת טלוויזיה המאופיינת בהצגת סיפור מתמשך עם עלילה
אשרי המאמין. בזמן שאני מקשיב לרועי סנדלר מתרפק על "שומר עליי", יוצאת ידיעה על חילוץ 5 גופות חטופים ממנהרה בחאן יונס. רועי סנדלר כמו מתעלם ממה שעבר על מאות ואלפי ישראלים שנטבחו ונפלו. אמונתו חזקה עד כדי כך שהוא מתענג
רעם נרקיס שרה חווית אהבה כואבת ברגישות אינטימית כובשת, בהבעה כמו על קצות האצבעות. אחיזה באהבה כאחיזה בחיים, שהיא עולם ומלואו. המודעות לכך שהוא מצא לו "אחיזה אחרת" היא כהרס העולם שנרקם ברגשות גואים. רעם נרקיס אינה גולשת למלודרמה. שבריריות
רותם כהן ובן צור דחסו לשיר מכל הבא ליד במובנים מקראיים – נביאי שקר (שמתנבאים בשם אלוהים דברים שלא שמעו ממנו), עומד בשער (גואל, מציל), הליכה במדבר (מסעות בני ישראל), מעשי צדקה, כדי לבסס את מבע האמונה באל והציפיה לניסים.
אם עדן בן זקן מאמינה בטקסטים האלה, סימן שהיא ראויה להם, והם ראויים לה. האם שאלה עצמה מדוע היא "נשבעת אמונים" לגבר שהשאיר אותה בלילות "עם שירים שחותכים תוורידים" (מטפורה מגוחכת). להישבע אמונים משמעותו להתחייב בנדר נאמנות למישהו/ משהו באופן
נכון, שירים עומדים בפני עצמם, לא מתחשבים בזמן, במקום, באווירה. השיר ששרים יהורם גאון וסגיב כהן נשמע כמו מחוץ לזמן הנוכחי, הכאוטי. מושיט יד למחוזות עבר. אולי זו הישראליות שחלק מאיתנו מתגעגעים אליה. הצדעה לתרבות ריקודי העם, תרצו – התרפקות
אלו רק האפליקציות? שימוש מוגזם במדיה האינטרנטית, ברשתות החברתיות נקשר לדיכאון, לחרדה, לניכור ובעיות בדימוי העצמי. אילן טייב מנסה סרקזם, בעולם שבו הגולם עולה על יוצרו. אנשים מעדיפים תקשורת דרך האפליקציה על פני אינטראקציות פנים-אל-פנים. התוצאה החברתית אנושית – חוסר
ששון שאולוב לא רק "מדבר עם הרגש", הוא רץ עם הרגש. הרגש רץ לפניו. התחרות הזו תביא לו ככל הנראה עוד מעריצים. בשיר הוא מעיד על עצמו שיש לו "נפש ארורה", כי הוא אהב שהיא קראה לו "מפגר". לה הוא
איך סחררו את השיר עם "יריות" החרוזים. מה זה נותן? קצב-קצב-קצב. אבל סתם קצב, רק בשביל הבט-בט-בט-בט והטאק-טאק-טאק? מה הסיפור? לא להתרגש. לא יותר מאשר פעלולי שרבוט ולהטוטי תמלול. ולמה פינוקיו? הראפר שרק הוא נכון לעכשיו האובייקט הכי קורץ מסחרית
לו הייתי עציץ או חתול, שר שי זורניצר את אהבתו הנכזבת. הסיטואציה שכיחה: אהבה נכזבת היא מצב שבו אדם חש אהבה או חיבה כלפי מישהו, אך הרגשות אינם מוחזרים. זו יכולה להיות חוויה כואבת ומתסכלת, ולעיתים קשה להתמודדות. מה שבטוח:
יצרני המיינסטרים חיים את "הראש" שלהם. מדלגים על הסערה שעבר עלינו מאז ה-7 באוקטובר, ומסתפקים במטעמי פופ. אליעד ומאי ספדיה שרבטו משהו על יחסי הבינו בינה. הוא בראש שלה, היא בראש שלו. מה עם הלב? לה אין כוחות אליו, לו
משה פרץ ואמיר דדון שרים בהתרגשות עצומה "עכשיו מרגיש חדש", על אדם שמצא את האור, אבל עדיין לא פתר את כל השאלות שיש לו. אז איך? אני לא מצאתי תשובות לחוסר הלוגיקה שבשיר. התקשיתי לחבר את התחושה ("מרגיש חדש") הזו
דוד ד'אור נמצא כבר באלבום החמישי בסדרת האלבומים המצליחה "שירת רבים", שתכליתה הנגשת פיוטים וניגונים ממזרח ומערב. מה מוביל להלחין פיוטים כאלה? האם יש כאן תחליף לקריאה תבונתית של הפסוקים? האם הפסוקים המולחנים יובילו לקרב את עולמי החילוני לדתי? אין
מה מאיה בוסקילה רוצה בסך הכל? להיות מי שהיא, לבחור באמונה אמיתית (?), לאהוב, האם זה קרה? היא שוב לבדה, שלמה עם עצמה, מבינה שאלה החיים: "מה שהלך כבר שילך/ מה שנשאר שיתחדש/ זה לא כאב, זה החיים". מלכת המלודרמות
ה"מנגינות על הפסנתר" בסוף השיר ("אני נשאר עם השריטות ומנגינות על הפסנתר") כמעט מחרבות אותו. אתה לא חייב בשיר על משבר נפשי לספר כי אתה מוסיקאי. זו יומרה מיותרת. במקרה הזה היא גם אינה מוסיפה לקוהרנטיות של השיר. טל חמו
המושג "ילדים של אלוהים" גורם לאפיקורוס כמוני לחזור לשאלה אקוטית: איפה היה אלוהים כשנטבחו ילדים? האמונה באלוהים וביכולת שלו לשמור על הילדים היא אישית ותלויה באמונות הדתיות והפילוסופיות של כל אדם, אבל לעיתים קרובות מתבררת כאשליה. קרולינה אינה עוסקת בשאלה
מכה על חטא מעלליה ועינוגיה, מאשימה את מי שאחר את הרכבת אליה. את השיר של ליאל נחתום הייתי מעביר להסתכלות פסיכיאטרית. עד לקבלת התוצאות – נאזין לסיפורה של מטורללת – איך "בנתה את עצמה". המעבר החד ל"באת הלילה" משדר את
