סינגלים חדשים

מכה על חטא מעלליה ועינוגיה, מאשימה את מי שאחר את הרכבת אליה. את השיר של ליאל נחתום הייתי מעביר להסתכלות פסיכיאטרית. עד לקבלת התוצאות – נאזין לסיפורה של מטורללת – איך "בנתה את עצמה". המעבר החד ל"באת הלילה" משדר את

האהבה שלה היא לא האהבה שלו.  ליאל בריל מסתבכת עם רגשות אהבה. מעלה תמיהות ושאלות. מדוע קמילו לא נותן לה להרגיש אהבה? מדגישה את ההבדלים האישיים בין חוויות ותפיסות האהבה של שני אנשים. כל אחד חווה אהבה באופן ייחודי ושונה, וזה

אז מי את נועה קירל? אולי היית רוצה להיות עצמך, אבל את אינך את, לא רק משום שאת נשלטת על ידי תעשיית המוסיקה, אלא כי את מסכימה למכור את עצמך לשירים שהם פרסומות, לגימיקים מוסיקליים, לגחמות של יצרני להיטים. השיר

זה מה שיש לסינרגיה להציע אחרי כל השנים? בלדת אהבה מלודרמטית שדופה  בדואט עם בן אל תבורי? תשאלו מה הבעיה? בסופו של דבר כולם רוצים להרוויח מעסקה טובה שתשדרג במסלול מיינסטרים מקדם שיווקי. מה יש כאן? לא ברור לאן מנתבים

אייל שלום, מעצב פנים מצליח, חיפש שינוי בחייו, שמתורגם לסיפור אישי בצורת שיר מולחן – על מה שעבר, ואיך המלחמה השפיעה על ההחלטה לשיר את עצמו, לעבור תהליך של שינוי קיצוני בחיים. במוסיקה ענוגה הנוגה חושף שלום את שעבר עליו.

אלי לוי עושה דה ז'ה וו לעידן השאנטי בשיר נשמה מנותק מהימים בהם אנו נמצאים מאז השבעה באוקטובר.  ה-  Always Look on the Bright Side of Life שלו נודד למדבר המנתק. ההצעה מפתה, אך ככל הנראה הזויה בעיני המיואשים והפסימיסטים

שיר לכל האימהות שמחכות לחייל שלהן. הדאגה שממלאת כל פינה בבית. העומס הרגשי. נפשו של אליקיר יוצאת אל אמא. כתב ושר אותה וגם שלח לה צפירת הרגעה. יהיה בשבילה  ירח, וכשיחזור, השמש תעלה. השיר והמוסיקה הם החיבוק הענק שהוא שולח

גיא ירון כורך את דכאונו על העדרה של בת הזוג במעצור כתיבה ע"י האנשת המילים: "אני רוצה לכתוב מילים יפות/ אבל הן לא רוצות אותי".  לא רק שהיא איננה כשהוא חוזר מאוחר בלילה, הוא  גם מרוקן השראת כתיבה, וכך מגיע

אז זהו שלא הכל טוב. נטלי דשטי מספרת-שרה על תסכול של אוהבת "אהבה עיוורת" או מה שבעיניה "אהבת אמת" מול בן זוג שפוחד להביע רגשות. הלב שלה והראש שלו לא מתנים אהבים. זה מוכר: הפחד להביע רגשות בזוגיות הוא תופעה

עומר אדם רוכב על הגל של הראפ. שרק רוכב על אדם. עסקה משתלמת. פעלולני המילים והצלילים חיברו שיר לדואט.  עובד יפה, מצטלצל יפה,  אם כי במהות – החיבור נשאר פעלול חלול. החיבור בין זמרי מיינסטרים לראפרים הפך לתופעה נפוצה בתעשיית

הו מאמי מאמי. עוד שיר אהבה נדוש? הטקסטים האלה מגיעים בלופים. הלילות, הלב, הכאב. אור כהן, זמרת נפלאה, שהתגלה בהכוכב הבא לאירוויזיון 2023-4, מתיישרת על שיר אמצע דרך שאין בו שום דבר מקורי. מה כן? אור  יודעת להפוך את בלדת

תוגת המספר מגיעה בשני קולות של עדי שטיין וארז ביטון שמחברים טונים צנועים ונרגשים, כאשר המוסיקה יוצרת אווירת רקע לסיפור. הסיטואציה: תמונת כינרת עטופה בערפל, שהיא חלק מהוויית העלילה. במרכז אדם שמתבונן בתמונה ומתמלא התרגשות עד כדי דמעות. האווירה בשיר

איך יוצאים מהבלגן? קחו עצה מיאיא, הלא הוא יאיא כהן אהרונוב. תרקדו. זהו?! תקשיבו לשיר: יכול להיות שהצדק עימו: הריקוד כאסקפיזם מספק מרחב בטוח ומלא שמחה לברוח מהמציאות ולשחרר את הנפש והגוף. הפאנקי דאנס  הזה עושה את העבודה. מכוון לרחבות.

מי ראה את הנשמה של נרקיס, את החלומות שלה? מי ראה? אם מישהו מצא – שיחזיר לה. מצד שני למה לחפש אותה אצל בני אנוש, כשיש מגדלור שמראה לה את הדרך? היא הרי גם התחילה ללכת "אחריו". נרקיס מנסה להסתתר

לבנת בן חמו מתמקדת בקונפליקט ערכי שמכתיב את התנהגותה. היא שמה לעצמה גבול מוסרי/ ערכי  שמונע מאיתה לפעול בדרך מסוימת בהיותה מודעת למגבלותיה כמי שאינה יכולה לפסוק בענייני טוב ורע. כבת אנוש היא חשה ששום דבר לא מוחלט או ברור.

גל גדות שרה ב"תפוס ת'פסטיגל": (2008)  "במצולות הים מחכה שתקרא בשמי/ וכך אדע שחזרת לחפש אותי הלילה/ אהבה חסרת מעצורים/ מביאה אותך אל הגלים/ ואני עולה ממעמקים אליך / מאוהבת בליבך/ אל תעצור את המנגינה/ אנחנו שניים מול העולם/בלי פחד

נעלה עם השיר לכביש, נתחבר לראשים שרים-מדברים על הוויית קיומנו כאן. נגביר מהירות וניכנס לסחרור רגשי בדרך למדבר. אין לנו ארץ אחרת? פטריק סבג וארז לב ארי מחברים רציונל לרגש לשדר תסכול העובר עליהם כמו על רבים שאחרי השבעה באוקטובר

תסכול הוא מצב רגשי המתרחש כאשר קיימת חוויה של אי-השגת מטרות או רצונות, אשר עלולה להוביל להרגשה של חוסר סיפוק. השיר הזה הוא שיר של תסכול הנובע מהפער בין התגלות הדברים היפים ("כל הדברים היפים באמת/ מתגלים בזמנם/ האיטי, הבלתי

השיר שמתחיל  ומסתיים עם טקסט מוקלט מפי זאב רווח מבטא גישה אופיינית בקרב חלקים גדולים בחברה הישראלית, המקטרים על הממסד והשלטון. תרצו – שיר מחאה סוציאלי, שכבר אינו מקובל במחוזותינו על נושאים כמו אי-שוויון, עוני, צדק חברתי. מה חדש בזה?

שאתחיל בשגיאות תחביר והגיון? כן, כן, כתיבת שירים היא לא רק מנגינה וקצב. יש טקסטים שיותר מאשר גורמים לך להרים גבה ולשמוט לסת: "ואני אוהב אותה / גם כשהיא כבר לא אותי" – חשבתי לתקן  ל"איתי" אבל בשיר רואי אדם

לא ברור למה השיר הקצבי הזה מתחיל במושג "מונוגמיה". האם זה חלק מהבחירות השגויות ברשימת הוראות ההישרדות העצמיות עליהן שר  עירד (שם משפחה?) כמו – "לשמור על עצמך מעצמך", "תחשוב גבוה / תחשוב רחוק" ו"תפסיק לנבור בכאב / הוא לא

בדידות היא חוויה נפשית שכיחה ומוכרת לרובנו. משפיעה גם על היבטים רגשיים וקשורה בעלייה בהתעוררותן של חרדות, מצוקה ומחשבות אובדניות. לא ברור למה לורן פלד תיחם אותה במטפורה עונתית – – "עונת הלבד". מכל מקום השיר עצמו אינו מבהיר מה

"מאה קילומטר"? זה השם שנתנו לשיר. מרחק גדול כשמדובר באהבה שבורה? המטפורה הריקה והמרופטת מעידה על כל התמליל הזה שמכרו לעדן בן זקן. אם מטפורות – אז אומנותית השירים שלה לא שווים הרבה יותר מ"שלושים שקל", הסכום ששילמה על שמלה

אסתר (אתי) זך ביטון, הלא היא אישתאר בשם הבמה (קריירה של ארבעה עשורים), מנסה קאמבאק בשיר על "ילד". ניסיתי לפענח מה היא רוצה לספר. משהו שקרה "באמצע מסיבה", הניסיון להילחם בכאב, ולמרות ש"חווינו את הגרוע מכל", "האהבה שבתוכי, שאותה אני

מוראות המלחמה מייצרים גל של שירים. ההשראה נעורה אצל יוצרים רבים שמנסים לתרגם השפעותיה. אביחי הולנדר  כתב טקסט לא קוהרנטי המתייחס לעניין הפחד האישי, ומצד שני נותן תקווה אקראית לכלל. זה יותר שיר תקווה מאשר פוסט טראומתי. נכללות בו אמירות

לגעת בכוכבים, לפתוח שער לירח, לחיות את החיים, רק לא להיות לבד. אליאב זוהר מתרפק על המנגינה המקסימה של שמוליק  ורועי נויפלד, אב ובנו, ראשים מוסיקליים שמתחברים ללבבות כאילו חד הם.  נושבת ממנה רוח של תוגת געגועים ורגש רומנטי מכונן.

ממרום גילו ובגרותו, יוני רכטר שר שיר על מודעות החיים עכשיו מול נעלם העתיד. העכשיו הוא פה איתה עם המוסיקה האהובה, עם השיר שנכתב ומתנגן. המשהו הבטוח שבהישג יד, מחשבה ורגש. מה יהיה עליו בעתיד – מי ידע. הפער בין