לפי מה שדווח, אבא דן תורן ז"ל הצליח לשמוע את השיר של בנו איתי לפני מותו, אם כי לא את הגרסה הסופית. מעניין מה חשב. איתי רשם בראפ זרם מחשבות. תרצו רצף הבלים מחורזים מטורללים, מטפורות סתמיות (" תחתכי תתסביכים
השיר יוצא מחדש בעיתוי כואב על רקע האסון הנורא במג'דל שמס. עידן רייכל מצטט בדף המידע המצורף את אמר נסראלדין, י"ור בית יד לבנים בדלית אל כרמל: "תכתוב שיר לנופלים מהעדה הדרוזית, שנרגיש ששרים גם בשבילנו ביום הזיכרון". הנה תזכורת
אילן דמרי שר את החרב-עלי-עולמי אחרי עזיבת האהובה. כל התחושות הקשות שמציפות בבת אחת. תחושת האובדן והכאב היא חוויה עמוקה ומורכבת. מרגיש כאילו חלק מהלב נקרע, והשגרה היומיומית מתנפצת. ,החיים מרגישים שונים בהרבה מתמול-שלשום בלי הנוכחות של הנוטשת. זהו תהליך
לגבר אסור לבכות, אסור להביע רגשות, זה הדימוי השכיח, שגורם לכך כשגדלים, הופכים להיות אילמים רגשית. האם גברים אכן לכודים בתוך השריון הגברי? יוני שרון מתייחס לדימוי הזה, בשיר שחושף גבר רגיש ופגיע למרות "גבריותו". כי "ביום שנפרדתי ממך/ בכיתי
מיכאל בן דוד (אל תגידו שאתם לא מזהים) בחר ב"אופרת סבון" לשיר על הזוגיות שלו עם בן זוגו. הקשר בין הפתיח (אופרה אותנטית) הסיפור והמוסיקה מקרי בהחלט. אופרת סבון היא סוגה של סדרת טלוויזיה המאופיינת בהצגת סיפור מתמשך עם עלילה
אשרי המאמין. בזמן שאני מקשיב לרועי סנדלר מתרפק על "שומר עליי", יוצאת ידיעה על חילוץ 5 גופות חטופים ממנהרה בחאן יונס. רועי סנדלר כמו מתעלם ממה שעבר על מאות ואלפי ישראלים שנטבחו ונפלו. אמונתו חזקה עד כדי כך שהוא מתענג
רעם נרקיס שרה חווית אהבה כואבת ברגישות אינטימית כובשת, בהבעה כמו על קצות האצבעות. אחיזה באהבה כאחיזה בחיים, שהיא עולם ומלואו. המודעות לכך שהוא מצא לו "אחיזה אחרת" היא כהרס העולם שנרקם ברגשות גואים. רעם נרקיס אינה גולשת למלודרמה. שבריריות
רותם כהן ובן צור דחסו לשיר מכל הבא ליד במובנים מקראיים – נביאי שקר (שמתנבאים בשם אלוהים דברים שלא שמעו ממנו), עומד בשער (גואל, מציל), הליכה במדבר (מסעות בני ישראל), מעשי צדקה, כדי לבסס את מבע האמונה באל והציפיה לניסים.
אם עדן בן זקן מאמינה בטקסטים האלה, סימן שהיא ראויה להם, והם ראויים לה. האם שאלה עצמה מדוע היא "נשבעת אמונים" לגבר שהשאיר אותה בלילות "עם שירים שחותכים תוורידים" (מטפורה מגוחכת). להישבע אמונים משמעותו להתחייב בנדר נאמנות למישהו/ משהו באופן
נכון, שירים עומדים בפני עצמם, לא מתחשבים בזמן, במקום, באווירה. השיר ששרים יהורם גאון וסגיב כהן נשמע כמו מחוץ לזמן הנוכחי, הכאוטי. מושיט יד למחוזות עבר. אולי זו הישראליות שחלק מאיתנו מתגעגעים אליה. הצדעה לתרבות ריקודי העם, תרצו – התרפקות
אלו רק האפליקציות? שימוש מוגזם במדיה האינטרנטית, ברשתות החברתיות נקשר לדיכאון, לחרדה, לניכור ובעיות בדימוי העצמי. אילן טייב מנסה סרקזם, בעולם שבו הגולם עולה על יוצרו. אנשים מעדיפים תקשורת דרך האפליקציה על פני אינטראקציות פנים-אל-פנים. התוצאה החברתית אנושית – חוסר
ששון שאולוב לא רק "מדבר עם הרגש", הוא רץ עם הרגש. הרגש רץ לפניו. התחרות הזו תביא לו ככל הנראה עוד מעריצים. בשיר הוא מעיד על עצמו שיש לו "נפש ארורה", כי הוא אהב שהיא קראה לו "מפגר". לה הוא
איך סחררו את השיר עם "יריות" החרוזים. מה זה נותן? קצב-קצב-קצב. אבל סתם קצב, רק בשביל הבט-בט-בט-בט והטאק-טאק-טאק? מה הסיפור? לא להתרגש. לא יותר מאשר פעלולי שרבוט ולהטוטי תמלול. ולמה פינוקיו? הראפר שרק הוא נכון לעכשיו האובייקט הכי קורץ מסחרית
לו הייתי עציץ או חתול, שר שי זורניצר את אהבתו הנכזבת. הסיטואציה שכיחה: אהבה נכזבת היא מצב שבו אדם חש אהבה או חיבה כלפי מישהו, אך הרגשות אינם מוחזרים. זו יכולה להיות חוויה כואבת ומתסכלת, ולעיתים קשה להתמודדות. מה שבטוח:
יצרני המיינסטרים חיים את "הראש" שלהם. מדלגים על הסערה שעבר עלינו מאז ה-7 באוקטובר, ומסתפקים במטעמי פופ. אליעד ומאי ספדיה שרבטו משהו על יחסי הבינו בינה. הוא בראש שלה, היא בראש שלו. מה עם הלב? לה אין כוחות אליו, לו
משה פרץ ואמיר דדון שרים בהתרגשות עצומה "עכשיו מרגיש חדש", על אדם שמצא את האור, אבל עדיין לא פתר את כל השאלות שיש לו. אז איך? אני לא מצאתי תשובות לחוסר הלוגיקה שבשיר. התקשיתי לחבר את התחושה ("מרגיש חדש") הזו
דוד ד'אור נמצא כבר באלבום החמישי בסדרת האלבומים המצליחה "שירת רבים", שתכליתה הנגשת פיוטים וניגונים ממזרח ומערב. מה מוביל להלחין פיוטים כאלה? האם יש כאן תחליף לקריאה תבונתית של הפסוקים? האם הפסוקים המולחנים יובילו לקרב את עולמי החילוני לדתי? אין
מה מאיה בוסקילה רוצה בסך הכל? להיות מי שהיא, לבחור באמונה אמיתית (?), לאהוב, האם זה קרה? היא שוב לבדה, שלמה עם עצמה, מבינה שאלה החיים: "מה שהלך כבר שילך/ מה שנשאר שיתחדש/ זה לא כאב, זה החיים". מלכת המלודרמות
ה"מנגינות על הפסנתר" בסוף השיר ("אני נשאר עם השריטות ומנגינות על הפסנתר") כמעט מחרבות אותו. אתה לא חייב בשיר על משבר נפשי לספר כי אתה מוסיקאי. זו יומרה מיותרת. במקרה הזה היא גם אינה מוסיפה לקוהרנטיות של השיר. טל חמו
המושג "ילדים של אלוהים" גורם לאפיקורוס כמוני לחזור לשאלה אקוטית: איפה היה אלוהים כשנטבחו ילדים? האמונה באלוהים וביכולת שלו לשמור על הילדים היא אישית ותלויה באמונות הדתיות והפילוסופיות של כל אדם, אבל לעיתים קרובות מתבררת כאשליה. קרולינה אינה עוסקת בשאלה
מכה על חטא מעלליה ועינוגיה, מאשימה את מי שאחר את הרכבת אליה. את השיר של ליאל נחתום הייתי מעביר להסתכלות פסיכיאטרית. עד לקבלת התוצאות – נאזין לסיפורה של מטורללת – איך "בנתה את עצמה". המעבר החד ל"באת הלילה" משדר את
האהבה שלה היא לא האהבה שלו. ליאל בריל מסתבכת עם רגשות אהבה. מעלה תמיהות ושאלות. מדוע קמילו לא נותן לה להרגיש אהבה? מדגישה את ההבדלים האישיים בין חוויות ותפיסות האהבה של שני אנשים. כל אחד חווה אהבה באופן ייחודי ושונה, וזה
הקולות הגבוהים שרים יחסים בצרה. הוא מודה שהוא נעלם לה, שאין סיכוי לנסות לאהוב מישהו בימים אלה של כאב רב. וגם: שניהם יודעים, שלעולם לא תשתנה, אז למה לסחוב הלאה. רועי אביטל את יוני שרוני גייסו את נינט טייב להוסיף
אז מי את נועה קירל? אולי היית רוצה להיות עצמך, אבל את אינך את, לא רק משום שאת נשלטת על ידי תעשיית המוסיקה, אלא כי את מסכימה למכור את עצמך לשירים שהם פרסומות, לגימיקים מוסיקליים, לגחמות של יצרני להיטים. השיר
זה מה שיש לסינרגיה להציע אחרי כל השנים? בלדת אהבה מלודרמטית שדופה בדואט עם בן אל תבורי? תשאלו מה הבעיה? בסופו של דבר כולם רוצים להרוויח מעסקה טובה שתשדרג במסלול מיינסטרים מקדם שיווקי. מה יש כאן? לא ברור לאן מנתבים
אייל שלום, מעצב פנים מצליח, חיפש שינוי בחייו, שמתורגם לסיפור אישי בצורת שיר מולחן – על מה שעבר, ואיך המלחמה השפיעה על ההחלטה לשיר את עצמו, לעבור תהליך של שינוי קיצוני בחיים. במוסיקה ענוגה הנוגה חושף שלום את שעבר עליו.
אלי לוי עושה דה ז'ה וו לעידן השאנטי בשיר נשמה מנותק מהימים בהם אנו נמצאים מאז השבעה באוקטובר. ה- Always Look on the Bright Side of Life שלו נודד למדבר המנתק. ההצעה מפתה, אך ככל הנראה הזויה בעיני המיואשים והפסימיסטים
שיר לכל האימהות שמחכות לחייל שלהן. הדאגה שממלאת כל פינה בבית. העומס הרגשי. נפשו של אליקיר יוצאת אל אמא. כתב ושר אותה וגם שלח לה צפירת הרגעה. יהיה בשבילה ירח, וכשיחזור, השמש תעלה. השיר והמוסיקה הם החיבוק הענק שהוא שולח
גיא ירון כורך את דכאונו על העדרה של בת הזוג במעצור כתיבה ע"י האנשת המילים: "אני רוצה לכתוב מילים יפות/ אבל הן לא רוצות אותי". לא רק שהיא איננה כשהוא חוזר מאוחר בלילה, הוא גם מרוקן השראת כתיבה, וכך מגיע
אז זהו שלא הכל טוב. נטלי דשטי מספרת-שרה על תסכול של אוהבת "אהבה עיוורת" או מה שבעיניה "אהבת אמת" מול בן זוג שפוחד להביע רגשות. הלב שלה והראש שלו לא מתנים אהבים. זה מוכר: הפחד להביע רגשות בזוגיות הוא תופעה
