שירים חדשים

ילד הוא תמיד "של אבא", ומוקי  נשמע יותר מקורי מהראל מויאל בלהיטו ("ילד של אבא") בהבעת אהבתו. על מה מתעצב מויאל? פחד מהעתיד? שום דבר ספציפי לא נאמר בשיר, אבל על רקע האסון שעבר ועובר על אבות בישראל בימי המלחמה

כמה טוב להתעודד מ"שיר דיכאון" פאנקי-היפ הופי-רגאטוני. ים רפאלי זועק "הסרט שלנו לבן שחור" מתלונן על לחצים בחזה, העזר המבאסת, לא מוצא את אלוהים במסיבות. כרכו  הכל כ"שירי דיכאון". האם יש מי שחש  אחרי השיר הזה עצב, יאוש, כאב נפשי

אורי אבו שופך תסבוכת יחסים בשטף מילים שאומרות נחשול של תסכול מול בן זוג. אבו עושה שמיניות כדי לחזק את השיר בשלל מטפורות כמו "תליתי על הלב שלך עוד מודעת דרושים" או "קרעתי את החבל עף לבד כמו עפיפון", שנשמעות

הוא אפילו את הצל שלה אינו מוצא. מצד שני היא מבקשת לשמוע את השיר שלו. אחרי זה יתאהבו. מכור אליה, אבל מתוסבך ועצבני. מתמסר לחולשה לכתוב שירים על בכי. אני אומר לשי "שרק" הורוביץ: מה אתה רוצה ממך, ממני ממנה.

צחי אלוש ודניאל דהאן הולכים על דואט נשמה שנוגע קמעה בתפילה. הכמיהה היא לדמות אהובה שתחייך ותחשוף את תוכה כדי שליבה יפתח. כלומר? לא בטוח שכותבי השיר ירדו לרזולוציות של הלב הנפתח,השיר מדבר על 'הלב' שמדבר איתנו באמצעות תחושות ורגשות. 

שירה שוורץ שרה על הבינה ובינו כמוסרת דו"ח על מציאות טראומטית. "ניסינו, כלום לא השתנה/ הגוף חי, הלב רוצה למות".  בתודעה ובתחושה – מחפשים לברוח אל השקט והטוב שבבית. אדישות בזוגיות היא סוגיה שכיחה אך מורכבת איתה מתמודדים זוגות רבים.

רוצה לרקוד עם הדמעות שלו, לאהוב אותו נכון, האהבה שלה "נזהרת", מתגלה לאט. מתקלפת קצת יותר. "ילדת כפר" שמשהו אצלה נסגר מול "כוונות חדות". כלומר?  אולי מיקה משה, פיינליסטית בית הספר למוסיקה 2020 והכוכב הבא לאירוויזיון  2022, אולי היא לא

ברוך שובה של ציפור שיר עבריה. וידוי קטן: חסרה לי. עכשיו היא מלווה אילה שותה מים בנקיק נסתר בצוקים. יהודית רביץ בחרה לחדש ימיה בשיר לירי קצר (23 מילים) של המשוררת יונה וולך שפורסם ב- 1983 בראש ספר שיריה 'אור

יוגב גלוסמן עושה פרסוניפקציה של הלב – פיזית ורוחנית. הלב הוא ישות עצמאית – לא רק לגוף יש לב, גם ללב יש לב. הוא גמיש, הוא משתנה בהתאם לנסיבות ומגיב כמו שבן אנוש היה מגיב. קונים? תן לדמיון ללכת במקומך.

היא משנה לו את החוקים. כולו מלא תקלות, והשירים לא שירים, והוא חווה "אהבה רעילה". עדן חסון לא משנה חוקים, וגם אם המציאות בארצנו מכתיבה סוג אחר של שירים, מבחינתו השירים יוצאים כפי שהוא כל הנראה רוצה. הקריירה לא תסבול

צליל דיין שרה מונולוג מורכב של גבר. מה שהוא אומר לעצמו, מה שהוא מרגיש. מה שמתסכל אותו. השירה לשון נקבה לא נשמעת מתאימה לשיר אישי מאוד, שמתמקד במאבק פנימי, בניסיון לצאת ממעגל מייאש. צליל שרה מנקודת מבטו ותחושתו של מי

מבוכה, נוסטלגיה, ניצחון האהבה. כמה שירים נכתבים כל יום על אהבה. מה כבר אפשר להמציא? כשהלב שר – משהו בכל זאת קורה. אצל שחף עטון הוא (הלב) מגיע לקול, מצליח בפלסט אחד להפיק צלילים שהם מעבר לתחום התדר הנורמלי.  זה 

מה שהתודעה שלו מייצרת ביחס אליה. זה שיר השבוע שלי. יופיו הלא ידוע. הנפש מייצרת היפותזה סובייקטיבית ביחס אליה. זה היחס בין הדמיון שלך לדמות האהובה, למעשה הפער בין מה שהוא ובין ההרגשה שהיא נוסכת בו  (נמאס לו מהשקט שלה).

זה ה – My Way החדש של אריק סיני, שהשנה האחרונה האירה מחדש את דרכו ומובילה אותו עד להופעה בהיכל התרבות בת"א. הטקסט? משורבט לצורך מנגינה נגישה, קצב מקדם. הוא עולה להר סיני, אולי ייסע אל החלל למצוא כוכב שיספר

ליבת קמינסקי ניצבת על קו החוף, מביטה על סירה באופק הים, ומבקשת להתנקות מ"כל החול הזה". יעלה המאזין שאלה: מטפורית, מהו "החול הזה" שהיא מבקשת להתנקות ממנו, ומהו "מרחב ההגנה" ששומר עליה? כותב שורות אלו מנסה לתהות על קנקנה של

תזהו את המוטיב האוריינטלי של דודו טסה על פס הקול החדש של שי המבר. מה רצתה להגיד? מה בדיוק מטריד אותה בין החושך לאור? יש כאן התייחסות למישהו שגורם לה לסיבוב ראש, יש  פחד ממלחמה, וברקע היא רואה בנות יפות

המילים שמתלוות לאהבה ולתאווה.לכאורה,  לא טקסט שיש לכתוב עליו הביתה, אבל על המוסיקה – יש ויש. מתנה אהבים עם המילים., מלכדת אותן לעונג צלילי. הלילה שלה מתחיל בבוסה וחובר בחיבור יפהפה לצליל אוריינטלי ים תיכוני בשירת רגש דקה שמתפתחת לשירת

במקום שתחכה עם הדמעות, אולי יטרח בליבו האוהב לנגב לה אותן? אה, אבל זה שר שלמה ארצי וקלינשטיין הרי רוצה להישאר מקורי עם "תחכי עם הדמעות". אגב, מה הסיפור של הדמעות? למה שתחכה? היא מתייפחת כל הזמן? אין לכך סימוכין בכל 

אצל "הדג נחש" מסרים הופכים חגיגה במיוחד בהופעה. זה שיר ברירת מחדל. שאומר – תמיד עלול להיות  הרבה יותר גרוע בארץ זבת חלב ודבש שתקועה בפסיכוזה, ובמקום שאין ציפיות גדולות, אין אכזבות  אז "מסתפקים בלקוות שלא יהיה יותר גרוע חוץ

שירת הלב הדקה, הסולידית משדרת בחרישיות את התהיות והשאלות הרות הגורל בעקבות אסון השבעה באוקטובר. מי ימצא מילים לזוועה הבלתי נתפסת, להלם, לזעזוע ולזעם, לטלטלה הנפשית ועומק הכאב? דרור קרן דייק לבטא את התחושה בליריקה המבטאת שבר אפוקליפטי. למרות שלא

געגוע לאהוב/ אהובה  נשען על זיכרונות חיוביים וטובים, מביא לדמעות, יוצר ממהומה בבטן ובלב, מטאטא את כל הנסיבות והסיבות אשר הביאו למצב הזה , וכך האוהב מוצא עצמו נאחז במה שהיה ולא מתקיים כאן ועכשיו.  ארז דן מבקש לדבר איתה.

היא בזבזה עליו "שירים ואלבומים"? האם לכך ממש מתכוונת ענבל ביבי בשיר תוכחה לאהוב שלעבר? שנאמין לשטויות? אבל ביבי לא ממש התכוונה לשיר אמין על יחסים. היא כיוונה לריקוד בשקיעה. שהוא? ריקוד של שחרור עצמי או של העצמה ע"י חזרה

מה רצה להגיד? שצריכים להאמין באהבה? מצד שני התנאי הוא – חיבור מים ואש. הולך? – לא פשוט. אמונה היא הדבר היחיד שיכול לדרבן אדם לצאת מאזור הנוחות שלו. איך מתחילים ללמוד להאמין באהבה? לכל אחד ואחת יש ניצוץ של

כזה עוד לא שמענו ממשה פרץ. עבר עליו משהו, או שהצרכים השיווקיים מנווטים שנוי? ולמה עכשיו "הללויה" אחרי ובעיצומו של האסון הגדול העובר על ישראל? רוב המאמינים יגידו. עזוב אין קשר. בדיון לעומק נאמר, כי הטבח שביצעו מחבלי חמאס מעלה

קבלו את אלון אולארצ'יק בשיר על עצמו. מה יש לו לומר על עצמו? כמעט כלום, אבל זהו אולארצ'יק בין איזושהי אנחה לחיים בסבבה. תרצו תעודת זיהוי מינימאלית שיש בה בת ים (ולא ירושלים) ופולניה, וגם מודעות אישית למה שהוא. את

אמנם האהבה ההיא פג תוקפה, אבל הוא עוד איתה, כי אין אהבה חדשה, הלבד משתלט, ועדיין יש כאב שלא נגמר. כאב שלא נגמר? ממש לא. תקשיבו לשיר. את הסיבוך הזה הפך עילי בוטנר לחגיגת דאנס.  אם אסקפיזם מוסיקלי בתקופה הזו

תוגתה של יסמין מועלם. שירתה המלנכולית-אפלולית מספרת מצוקה. מסלסלת אותה עד לב נשמתה במנגינה מסלסלת ובטון דואב. העיבוד, הצליל האקוסטי והקולות עוטפים באווירה שמעצימה את הדרמה האישית. אור וצל משחקים בחייה, הלב ריק, הכל מתפרק. קוראת לעזרה, שיקשיבו לקולות הפנימיים.