שירים ישראלים – הגדולים ביותר

"ספינותיה הן כמו רוח של פרחים לעור פניה של אשה"  הופה, איזו מטאפורה יצאה למאיר גולדברג המתפייט. שירים כידוע זה מילים יפות, אם כי לא בהכרח מתייפייפות. כאן הייתה לי הרגשה של התפייטות יתר. באשר לביצוע ולמוסיקה: האמת היא שלא זיהיתי

אסף  אמדורסקי בחר לעשות קאבר לאחד השירים האלמותיים של שלום חנוך לקראת חגיגות 20 שנה לאלבום "מנועים שקטים" בהיכל התרבות ת"א, בו יתארח חנוך. גרסת כיסוי היא אתגר במיוחד מול הביצועים המקוריים הזכורים לטוב מיהודית רביץ ושלום חנוך עצמו. שיר נפלא

עידן רייכל ברגעים רומנטיים מופלאים שר על אור שיאיר למשמע צחוק קולה, ועל ירח שמאיר את דרכה בשובה אליו. כדי שאהבתו תהיה ברורה  הוא נוקט שאלות רטוריות כמו "מי זה קורא לך הלילה – הקשיבי/ מי שר בקול אלייך אל

האם אפשר להפריד בין  מילות שירה של המשוררת לאה גולדברג "החליל"  ובין לחן הנפלא של דוד זהבי? הם נועדו זה לזה, כמו נולדו יחדיו. לאה גולדברג היא שכתבה על החליל – "קולו הוא כמו קול של הלב". דוד זהבי הלחין את קול ליבו.

אני לא יודע מה הולך לעשות צביקה פיק בפסטיגל בחנוכה. מיהרו ללהק אותו ברשימת המשתתפים במהלך שיקומו משבץ מוחי. אחרי הראיון איתו בטלווויזיה אפשר לאחל לו, שהוא לא יהיה רק קישוט וגימיק ציני כדי למשוך קהל, ומפעלו המוזיקלי יזכה להצדעה

המוסיקה הישראלית חיה על התרפקויות והצדעות. את 40 שנות גזוז ימשיכו לחגוג כל השנה, והפעם בפסטיבל ראשון לציון בסוכות (14.10) מה חבל שברשימת המשתתפים לא הופיע שמו של זמר הלהקה – גידי גוב. לעומת זאת מזי כהן הגיעה. דני סנדרסון וההרכב

שנצטרף? הימים עשרת ימי תשובה, או אם תרצו בין כסה לעשור. תקופה ראויה במיוחד לחשבון נפש ולתשובה. הכונה – לא לתפילה, ויש כזו – של המבדיל בין קודש לחול, אלא לכל מי שחפצה נפשו ומבקש מעט חמלה והצלה, ובמיוחד לאלה הכותבים

ספרתי 18 פעם "אהבה". חיפשתי פואנטה – לשווא. מי צריך פואנטה כשהאהבה מציפה כל חלקה בשיר – ישירות (מבטים), בצלילים, במטפורות. עץ אהבה? כמעט לכל זוג יש עץ אהבה שלו. המוסיקה של אילן וירצברג היא הנס שאיפשר לשיר הזה (לאהבה)

באחד הארגזים שעברו איתי דירה, מצאתי סינגל סגור בניילון: לא האמנתי למראה עיני: מוקי וברי סחרוף בדואט של "מחכים למשיח" האלמותי של שלום חנוך – אחד הסינגלים הנדירים לאספני מוסיקה ישראלית. הסרתי את הניילון בהתרגשות. היא (ההתרגשות) גברה אחרי האזנה  לדואט.

"יש בשקט יתרון, גם אם אין לי הסבר זה מתאים לי יותר, וזה מרגיש לי נכון" המילים מתוך "השיר האחרון" הנכלל בכפול שהוקלט לייב. בלוז קברטי. הדיסק (2004) מתמצת את השורה הזו. בגרסת האנפלאגד האקוסטית (שלום חנוך – גיטרה אקוסטית, משה

אברהם טל חווה התגלות  רוחנית במלודרמה נרגשת. "בשתי שניות חולפים חיי מול עיניי".  מה גרם להארה הגדולה הזו, למצב שמאפשר ההתגלות הפנטסטית,  שתי שניות שמביאות כל הזיכרונות-דמעות-מקומות-שאלות-עולמות-קולות-חוויות, עד כדי כך ש"כל התהיות נעלמות וברור מה חשוב ומה פחות". מה משמעות

לתומי חשבתי שחלה טעות, ושכחו בטקסט עוד שניים שלושה בתים. אבל לא. אלה שני הבתים שאמורים לתאר את "סיפור חייו". רביב רם בן מנחם מתחיל ב"עננים התכסו להם בינתיים (כלומר העננים שמו על עצמם כיסוי?) בראותם איך רגליי כשלו מדרך"

מתי כספי הפיח חיים באווירת השעמום הקיצית שתיאר דן מינסטר. שום דבר אינו קורה, וגם מה שנדמה שקורה (כוכב נגוז מבעד לחלון, צרצורו הרחוק של צרצר) – ספק אם קורה הוא. ובכל זאת קורה משהו: המוסיקה של כספי יצרה התרחשות

"יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל-אביב/ עיר בלי קונספציה"… יש לי סימפטיה לאנשים שמתרגשים בתל-אביב/ עיר בלתי מרגשת". שלמה גרוניך הביא לא רק משב רוח רענן למוסיקה המקומית, אלא בריזה סוערת. הימים – ימים שהלחנת שירי משוררים נכנסת להילוך גבוה

אז איזה שושן נקטף על ידי היד הנעלמה? האדום או הלבן? לשיר הזה לפחות עוד 13 ביצועים מוקלטים. הוא נכתב בשנת 1943 על מפית נייר בקפה "כסית" בתל-אביב. יעקב אורלנד ומרדכי זעירא ישבו שם עם שרה, אשתו של זעירא והגישו לה שני שושנים, אותם קנו

אביב גדג' זקוק דחוף לקרן שמש. העולם מסביב מוביל לתהום, אנשים צבועים, שקרנים, חיים מצרותיהם של אחרים, גם האלהים איננו, הוא הפך לאחד האדם. מה שנותר זה אלהים שהם (האנשים) יצרו בצלמם. גדג' כתב על סביבה אנושית חסרת צלם אנוש,

שיר בקורת עצמית ("אני בתוך בועה … סתם מנופח בלי שום ערך"). עמיר בניון כותב מתוך הצבת מראה מול עצמו, מול מציאות שבה אפילו האמנות אינה משקפת. ("מנגינות מדומות משטות מזייפות מטשטשות לי את שביל הזהב"). מרגיש כמו בתוך בועה של אשלייה ויודע

"מבדידות האנשים  הופכים קשים", קובע המשורר המתאר סיטואציה  של מתבודד ליד מימי הנחל. אז מיהו הדובר בשיר? – אחד מאותם שיוצאים "נשכרים" מהבדידות, לא מאלה שהיא הופכת אותם "קשים". הוא מהנשכרים: יושב על שפת הנחל, מקשיב לקול המים המפכים, מביט אל

חדוה עמרני (75) מנסה לחזור מן העבר. מה הבשורה? אין בשורה. היא שרה  שיר על איך יוצאים משיעמום. זה מה שקרה מאז שעזבה את ישראל ללוס אנג'לס? מה היא מציעה – להרעיש, להבעיר את עצמנו, להיוולד מחדש וגם … "לעשות טעות".

יוני יעיש בחר שיר מהקלאסיקה של הזמר העברי שיצא במסגרת פרויקט המוסיקה של כפר הנוער קדמה – "מקום של אהבה", במסגרתו יוצאים למסע אישי של  סיפור חיים באמצעות כתיבת טקסט ההופך בסוף המסע לשיר. בשיר הזכור מהביצוע האולטימטיבי של רבקה זוהר מהפסטיגל של

 הטון של ישי רביבו כל כך רחום וחנון, שלא ניתן לערער על הטקסט המקראי הזה. ל"אשרי המאמין" יש משמעות של – מאושר הוא מי שייתן אמון בדבר, ומצד אחר, במבט מהצד –  קשה להאמין. אישית, ולא רק משום חילוניותי – אינני מתחבר

זמרי שירת הרגש חברו יחדיו לשיר את "מה שהלב יודע". האם האמת נמצאת בעיניים או בלב? זוהי שאלה פילוסופית שד’אור לא יעסוק בה. הוא יבקש עם הרבה רגש להספיק להגיד את מה שהלב יודע, כי מי יודע מה צופן לנו

יש לה שירים שמצמררים משמיעה ראשונה. אני מקשיב לשיר האחרון בדיסק, "מי מכסה את הכוכבים" למילים של איתן נחמיאס גלס. מנגינה מהסוג שתיכנס לקלאסיקה, ולאה שרה אותו כמו שאף אחד לא יכול. רגש אמיתי, בלי טיפת מניירה, בלי להתחנחן. זוהי

אין כמו "שער הרחמים" לזכור את מאיר בנאי. אין גם מי שישווה לביצוע שלו. המסורת היהודית,  מספרת כי  שער הרחמים ייפתח כשיבוא המשיח באחרית הימים, כשהוא רכוב על חמור לבן, ולפניו יצעד המבשר – אליהו הנביא. מאיר בנאי לא שר

מאז "החלונות הגבוהים" – "התשמע קולי" (הנקרא גם "זמר נוגה") הוקלט אינספור פעמים. שרית חדד הקליטה אותו ב-2019 במחווה לרונה רמון ז"ל, לקראת מתן פרס ישראל למפעל חיים. רחל כתבה שירים אישיים נוגים, בהםן הביעה המאבק בבדידותה, הניסיון למצוא אהבה, למעשה למצוא אהבה אבודה.