נזכרתי בשיר בזכות קאבר יפהפה של חמישיית "זהו זה" 2020. הולדתו בשנות השבעים אחרי מלחמת יום הכיפורים. תלמה אליגון רוז כתבה אותו על רקע הטראומה הגדולה של אותם ימים/ לילות. הגשם בא בזמן – לא איכפת לו שבלילת שם קר
"אגדה יפנית" הוא שיר חריג גם ביחס למכלול יצירותיהם של אהוד מנור ושל אריאל זילבר. במרכזו צייד מתוסכל וזוג ברבורים המשולים לזוג אוהבים. שיר על טרגדיה שבה היצר הרע של האדם נמצא מול אהבה נשגבת. השיר לקוח מתוך הסרט "לאן
יהלי סובול, יוצר וסולן, כותב מזרם התודעה על "שנים חסומות", מנותק מהשראה "מלא בעובדות חסרות ערך". כך נפתח החדש של מוניקה. רוק קצבי-מלודי מהסוג היותר קליט שקיבלנו מההרכב הזה. לא על כל מטפורה כאן הייתי מחלק את פרס היצירה המקורית,
לכל מיתר יש צליל מוכר. כשחוזרים ל"עייפתי" של עמוס אטינגר, הצליל המוכר הוא של מתי כספי מהאלבום המשותף עם מלחינו סאשה ארגוב. הזיהוי אינו רק מהביצוע הקולי שלו, אלא מנגינת הליווי הסוערת של הפסנתר, שמעניקה לשיר ממד דרמטי משלהב. בשירים של
יש שירים שטבועים בחותם הביצוע המקורי שלהם, כך שאפילו קאבר של יוצריהם אינו יכול להפקיעם מחלקתם הראשונית. יהודה פוליקר במסגרת "שירים שהלחנתי לאחרים" בהפקת תמיר מוסקט, חוזר ל"אור בקצה" שכתב לאריק איינשטיין לאלבומו "לאן פרחו הפרחים" (1997) על רקע התחושות
אין לי הגדרה ל"שירי ארץ ישראל הישנה והטובה", אבל אם הייתי מתבקש לערוך רשימה, "ערב מול הגלעד" היה בעשיריה הפותחת. המשותף לרבים מהשירים שעליהם אפשר לומר "שיר ישראלי" הוא קשר של שפה, מקום והתכוונות. בשל חשיבותן של המילים, יוצאים בראש
28 שנה עברו מאז הוציאו "מופע הארנבות של דוקטור קספר" את השיר, ועדיין בגרסה החדשה של אורן ברזילי "אחלום" בעתיד נהגה בטעות בפתח במקום בסגול. לא הגיע הזמן לתקן? יש מצב שאורן ברזילי לא רצה לשבש את השיבוש שהתקבע לו
מיכה שטרית בחר לשירו תופעה אקלימית הנקראת "אל ניניו" (בספרדית "הילד") שעיקרה התחממות חריגה של מי מזרח האוקיינוס השקט המשווני, הגורמת לשינויי מזג אוויר קיצוניים באגן האוקיינוס ובמקומות אחרים בעולם. משך התופעה הוא כחודש אולם אחת לכמה שנים, באופן לא
ילדים היינו, גם זקנו, אבל רוח נעורים עדיין נושבת במפרשים. בשן את חיטמן ביקשו בזמנם – תשאירו לנו משהו מהימים ההם, למרות השינויים שעברנו. "אל תקחו לנו את ה…" הם פנו פניה כללית לעולם הסובב. אצל יגאל בשן הגיל מחזיר
טקסט סוריאליסטי על מצב ריאליסטי, המוגש בדואט מפתיע. אחרי ששמעתי הבנתי את הבחירה של שלומי שבן בחוה אלברשטיין. היה זקוק לקול אישה בוגר, קולה של אמא, בעל חוכמת החיים וניסיון. שלומי שבן נשמע כמי שמייצג את ה"חי המת" המעלה שאלות
תחושת המשורר ששירו כבר עמד להיוולד, אבל נשאר אי שם בין שמיים לארץ. "מי אני בשיר"? מביע את התסכול. תלמהאליגון-רוז אינה רק מתוסכלת. היא מתפעמת. מרחפת. היא בספירה אחרת. מרגישה קטנה מול שמיים ומים. בהתפעמותה עושה שימושים במטפוריקה של בעלי
דע לך, שכל רועה ורועה, יש לו ניגון מיוחד משלו. דע לך, שכל עשב ועשב, יש לו שירה מיוחדת משלו, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה. הרעיון ממנו שאבה נעמי שמר השראה – הוא של רבי נחמן מברסלב, שחש כי
אני חוזר דרך קבע אל שירי האהבה של שלום חנוך. יפים-מרגשים לנצח. שלפתי את האלבום "לא יכול לישון עכשיו" מ-1992. יש בו אוסף של שירים לנצח. השיר הזה הוא כבר געגוע. איזה דז'ה וו. אהבה מהולה בכאב גדול. אהבה שהפכה
כותרת: יהודה פוליקר בן 70. רגע, רגע אתם לא טועים? פוליקר כבר 70? הראש אומר: אליל נעורים לעולם לא יזדקן בתודעה. אוזי אוסבורן, בהגיעו לפני שנתיים לגיל 70, אמר שהוא אינו זוכר בדיוק בן כמה הוא. "אני רוצה לזכור את
שירי הכבש השישה עשר אהובים עלי כ"ילד מבוגר", כי נקודת המבט של יהונתן גפן היא של מבוגר שמנסה לראות בצורה מודעת את מה שלא היה מודע אליו כילד. זהו יהונתן גפן שכתב את השיר הארס פואטי "איך שיר נולד", הפותח את
במציאות של ימינו המושג "קאבר" כבר אינו מילה גסה. תוכניות הריאליטי והרייטינג לגילוי זמרים חדשים הכשירוהו והפכוהו למרכז העניין במיינסטרים. אנחנו הופכים אט אט למעצמת קאברים. כולם שרים את כולם, בין אם אלה הכוכבים הנולדים או פרויקטים מהסוג של "2 צדדים למטבע" או
הפגישה באמצע החיים אחרי אהבת עבר מופלאה מפתה לטעום ממנה עוד. טעימה קטנה, כזו שרק ילדים חווים. הכל שונה, הכל השתנה, אבל זו הזדמנות לאיזה דז'ה וו. שתחכה לו עוד לילה אחד. הזמן הרג את האהבה ההיא. הוא לא יתן
רונית שחר חוזרת ל"התבהרות חלקית" מ-1978, ומזכירה לי את פרויקט "שרות חוה אלברשטיין" מ-2014, פרויקט מחווה, המתבסס על המופע "בנות חוה" שעלה בפסטיבל תל-אביב ז"ל ב-2009. 19 מבצעות ניסו להאיר את השירים של חוה אלברשטיין מהזווית שלהם – בביצוע, עיבוד, הפקה. כידוע, לעיתים
שלומי ברכה כתב על מצב של הישארות מהצד. אתה לא באמת רוצה או יכול להיות מעורב, כי במילא לא תוכל לשנות את המצב: אלפי שכירי הרכב שמתכנסים בתוך מסגד מדברים עליך ולא איתך. אתה לא ממש רוצה להצטרף למי שטוען
"השביל הזה מתחיל מכאן/ לא סלול לא תמיד מסומן" (מ"יוצא לאור") כבר עבר כברת דרך מאז יצא אהוד בנאי ממשיך לנסוע, אבל הנסיעה ה"משולשת" ההיא לא פג תוקפה. מה ההבדל בין אהוד של הקלטות אולפן לאהוד בנאי של הופעה חיה?
אם יש במוסיקה הישראלית סינגר סונגרייטרית אותנטית – זוהי רונית שחר. היא שרה כאן על דברים שנגמרו. על מגע שלא יכול להתקיים. על אהוב יקר בלילה קר של שינוי, של התפקחות. היא מסוג הזמרות שפעם היו שייכות לצוותאות הקטנות. הצד
געגועים ליגאל בשן דרך השיר הזה. צליל הגיטרה ה"פט מתיניי" הזה בפתיחה הוא משב חם שמשתלב באווירת השיר הרגועה. כמה אירוני אחרי לכתו: בשן בא להגיד: זה אני בתקופה שהסערות חלפו, עושה חשבון נפש קטן, מחפש נוחם אפילו בעצבות: "כשהעצבות
"שיר הטמבל" מהשירים היותר עצובים גם החריגים של כוורת. השיר מאחד מודעות עצמית עם הומור וכאב אמיתי. ה"טמבל" הוא ממש לא טיפש. איך נגדירו: נאיבי חכם. מודע לרגשותיו, מחשבותיו, חולשותיו. בולטת בו היכולת של להבדיל עצמו מהסביבה ומאינדיבידואלים אחרים. 'שיר
"ונעשה מכל יום חול/ שבת של אהבה בלי גבול/ שבה נחיה עד שנמות" זהו יוסי בנאי מ"פרצוף של צועני" בתרגומו של ניסים אלוני. תמציתו של הזמר-שחקן-טרובדור-שנסונייר-פזמונאי. מי יכול להגדירו. האחד. היחיד. עברו כבר 8 שנים מאז הלך. אבל הוא נמצא
ישנם מומנטים נדירים במוסיקה, שאתה מודה ליוטיוב על ההזדמנות שניתנה לך לצפות בהם. קחו את דואט הפסנתרנים הזה: שלומי שבן ויוני רכטר במופע זריחה במצדה פסטיבל התמר 2012. הם מדברים ביניהם בקלידים, שמים את האצבעות על נקודות חיבור משיקות כדי
מי היא נגה, שחנן יובל שר עליה כל כך יפה. לפני שנביא את סיפורו של יובל עצמו, זהו קודם כל סיפורו של מאיר אריאל שהועבר להלחנה לשלום חנוך, שניהם מקיבוץ משמרות. גם חנן יובל נולד במשמרות, והוא ממש בן דורם
מה זה פקק תנועה לפי אביתר בנאי? זהו מצב של להיתקע בתהליך הכתיבה, כאשר הרצון לדייק במילים הוא שמבאס. "כשהכול טוב, אני מרגיש שאני שוכח". אחרי 14 שירים חדשים, אתה מרגיש כי ניסית לצלוח את זרם המחשבות-שירים שלו, אלא שבדרך
בשורתו הראשונה, "תְּנוּ לַשֶׁמֶש לַעֲלוֹת", מזכיר "שיר לשלום" את השורה "Let the Sunshine in" (בתרגום של אהוד מנור: "תנו לשמש יד") מתוך המחזמר "שיער", שהוצג לראשונה בארצות הברית ב-1967. מחזמר הרוק ביטא את עמדותיהם של ילדי הפרחים של שנות ה-60,
לשיר המכולת קדם מערכון בסגנון נונסנס (שטויות) מפי גידי גוב (הוא נולד למשפחת קימל עצוב ומיותר, ומייד שינה את שמו ליודוקוליס ליפשיץ כפעולת תגמול.) השיר והמערכון מספרים על חווית הקנייה של ילד במכולת השכונתית וההתאהבות שלו בילדה שהייתה קונה שם,
משאל ("7 לילות" 9.12) הכתיר את "בדד" כ"שיר הים-תיכוני" או ה"מזרחי" הטוב ביותר. נימוקים? הזמר עצמו – זוהר ארגוב או השיר? אם השיר עצמו אז מדוע לא "הפרח בגני", שהוא באוזני שיר מקורי איכותי יותר מכל בחינה. מוסיקה מזרחית? גם ד"ר עוזי
