Four Faces of the Sixties הוא מארז אוסף בן ארבעה תקליטורים שיצא בתחילת שנות ה־90, בנוי לא כאלבום של אמן אחד אלא כניסיון לספר את שנות השישים באמצעות ארבעה מצבי רוח מוזיקליים. Groovy, Beat, Pop/Dance, Pop Ballads. זה אינו מארז שמנסה להיות אנציקלופדיה מדויקת של שנות השישים. הוא מנסה לענות על שאלה פשוטה הרבה יותר: איך אנחנו זוכרים את שנות השישים?, והתשובה שלו היא: דרך ארבעה פרצופים – הקצב, הפופ, הריקוד והבלדה.
הדיסק הראשון – Groovy: שנות השישים כמרד צעיר הבחירה בשם Groovy כבר אומרת הכול. זהו הצד הצעיר, האופנתי והקצת פסיכדלי של העשור. בריטניה ואמריקה באמצע שנות השישים: להקות, גיטרות חשמליות, אורגן, ביט, אופנה, מועדונים ותחושה שהמוזיקה עצמה מתקדמת מהר יותר מהדור שקדם לה.הופעתם של The Move,למשל, מתאימה מאוד לקונספט הזה. הלהקה הייתה חלק מהסצנה הבריטית של שנות השישים. אחד הדברים היפים במארז:שהוא מזכיר לנו ש"הסיקסטיז" לא היו רק הביטלס והרולינג סטונס.היו מאות להקות ביניים, אמני סינגלים, להיטי מועדונים ושירים שנשמעו במשך שנה־שנתיים ונעלמו. חלקם אולי פחות חשובים היסטורית, אבל הם מייצגים טוב יותר את חיי היומיום המוזיקליים של התקופה.
הדיסק השני – הגשר בין הרוק לפופ – החלק החשוב ביותר להבנת האוסף. שנות השישים לא עברו ביום אחד מאלביס ללד זפלין. היה באמצע עולם עצום של: Beat, R&B, Soul, British Invasion, Pop, Garage, וזה בדיוק מה שמארזים מסוג זה יודעים לעשות טוב: להראות את המעבר ההדרגתי.. המוזיקה הולכת ונעשית חזקה יותר, הקצב הופך דומיננטי יותר, והאולפן מתחיל להיות לא רק מקום שבו מקליטים שיר אלא כלי יצירתי.
הדיסק השלישי – Pop/Dance: שנות השישים כריקוד – זה הצד שאנשים לפעמים שוכחים כשמדברים על שנות השישים כעל עשור "מהפכני". אנשים רצו לרקוד., וזה מסביר מדוע באוספים מהסוג הזה אפשר למצוא אמנים כמו Fontella Bass: לא משום שכל שיר שלהם שינה את פני המוזיקה, אלא משום שהם מייצגים את התרבות הפופולרית שחיה לצד הרוק הגדול. זה אחד היתרונות של Four Faces: הוא לא מנסה להפוך כל שיר ליצירת מופת.הוא משמר את העובדה שבשנות השישים היו גם להיטי מסיבות, שירי רדיו, שירי אהבה ולהיטי ריקודים.
הדיסק הרביעי – Pop/Ballads – הלב הרך של העשור. זה עולם אחר לחלוטין מהפסיכדליה של 1967–68. כשמדובר בפול מוריה וג'ון רולס – נכנסים מיתרים, מלודיות גדולות, זמרים דרמטיים, אהבה, געגוע ושברון לב., והדבר המעניין הוא שזה לא פחות "שנות השישים" מהביטלס. להפך. אם מסתכלים על המוזיקה הפופולרית של התקופה ולא רק על הקאנון הרוקיסטי, מגלים שהבלדה הייתה חלק עצום מהחוויה המוזיקלית של הציבור.
השם Four Faces of the Sixties מבטיח כמעט את הבלתי אפשרי: ארבעה תקליטורים שיסבירו עשור שלם. זה כמובן לא יכול לקרות. מארז כזה מציג בעיקר את התוצאה השירים ולא תמיד את המהפכה שהתרחשה מאחוריהם, הגם שמעורבים בשירים מפיקים כג'ורג' מרטין ופיל ספקטור או יוצר כמו בריאן וילסון.
בעיקר המארז מראה כמה העשור היה מפוצל. 1961 אינה 1969. תחילת העשור עדיין מחוברת מאוד לשנות החמישים: רוקנרול, פופ מסורתי, בלדות ותזמורות, ואז מגיעים הביטלס, אחריהם הסול., אחר כך הפסיכדליה ואז Woodstock., ובתוך פחות מעשר שנים, עולם הפופ עובר מ־45 סיבובים עם שיר אהבה תמים ליצירות ארוכות, אלבומים קונספטואליים והפקות אולפן מורכבות.
לא המארז שהייתי בוחר כדי ללמוד באופן שיטתי את ההיסטוריה המוזיקלית של שנות השישים., אבל הוא יכול להיות מארז מצוין כדי להרגיש את התרבות הפופולרית של העשור. הוא מצייר את שנות השישים לא כקאנון אלא כפסיפס:
שנות השישים היו העשור שבו מוזיקת הפופ הפסיקה להיות רק בידור והתחילה להפוך לזהות.היא אמרה לצעירים מי הם, מה הם מרגישים, איך הם מתלבשים, עם מי הם מזדהים — ובעיקר, איך הם רוצים שהעולם יישמע.


























