ביקורת סינגלים חדשים

החיים קשים, אבל אפשר לנסות לברוח מעֻלָם. אדם גורליצקי בחר להשתמש בביטוי הנדוש והפרוזאי הזה ("עול החיים") כשל ניסוח מיומן של מתבגר כדי לבטא מצוקה ביחסי בינו-בינה. יש מוצא: הריקוד משחרר ממחשבות בכלל וממחשבות שקשורות לכישלון בפרט. גם השתייה מאפשרת

תצטרפו למעגל. האזנה ראשונה – אתם בפנים. השיר החדש יחבור לחלק ההדרן בהופעה החדשה של עידן רייכל והפרויקט שלו. בחינה של החיים בזווית קלה, קצבית, מלודית להפליא. הכל כאן כל כך פשוט,  עד שנדמה שהשיר הזה חי בתוכנו, ורק צריך

אני מחפש את הפינות החמות האלו במוסיקה, לא קשורות בזמן, קיימות אולי בזמן אחר, מנותקות ומנתקות. הדואט בין יעל גיסיס ואיתמר רוטשילד נוגע בפרדוקס, שניתן  כביכול לפתרון כה פשוט, שזה מצחיק שהוא אינו קורה. ההתקרבות ביניהם נראית לא מסובכת, היא הגיונית,

היא נמצאת בעמק. הוא בעיר. הוא רוצה אותה. הפער בין התקווה להגשמתה הוא שיוצר את הטון החושק-מתחנן של ליאור פרלה. כל מורה לפיתוח קול היה אומר לפרלה: חבל על כספך. מצד שני,  לא תמיד מנעד הקול קובע. ננסח זאת כך:

לחשב מסלול מחדש? זה הולך להיות הנתיב המוסיקלי של מאיה בוסקילה? פופ דאנס מפזז לקלאב? אבל רגע: הפתיחה האיטית בליווי פסנתר דווקא החזירה לבוסקילה המלודרמטית, זו שמשתפכת כאילו חרב עליה עולמה בגין משבר היחסים עם מי שפתח לה חלון. אבל

אסי זגדון ימשיך לתעות ולתהות בדרכי החיים בחיפוש אחרי משהו נכסף,  שגם הוא אינו יודע להגדירו (אושר?). מתעורר בלילה צמא, ולא ברור לו למה. האם המילים שכתב יעזרו? ההנחה היא שגם אותה "מנטרה" אליה הוא משתוקק לא תחזיק מעמד.העביר בזכרונו

דמיון ההתאהבות עובר בזרם מחשבות ותחושות בקונטקסט של ספרים וסרטים. תן לו לרוץ במקומך. זה החופש לברור מילים במקום הדבר האמתי.  במציאות שלו מילה נקרעת, רכבות חולפות, הסרטים מנצחים. למעשה, אתה חי בסרט, אבל תמיד קיימת האפשרות שהיא תתאהב גם

כשהחילוני שבי חש  את קדושת הימים האלה, הוא נוטה לחבור למשפחת רזאל. שני האחים משכנעים אותי שתחושות אמת מובילות למוסיקה הזו המעטרת את הפיוט. גם אב הרחמים מאזין למנגינה ולקולות, כשהיא מושרת ע"י הרזאלים. לא אל תבקשו ממני לשנן את

מי אמר שראפ ישראלי זה שירי מחאה? אילק סהלו ואורי אלמו שרים את מה שהם חושבים. אין יאוש. לא הצלחת אתמול, נסה מחר, שים אפוד מגן, אל תשתפן גם אם דלתות נסגרות. הולכים קדימה אבל לא שוכחים מה היה אתמול.

המנוני מבואסים הפכו צו אופנה. היוצרים והזמרים מיואשים, מדוכדכים, מתוסכלים, מאוכזבים. הכל  מסביב נשבר. ברוך פרידלנד, האיש שממשיך להיות "תופעת דופלר" מאז שהוא זוכר את עצמו, נכנס למעגל הזה, הפעם על נדנדה, ושואל את השאלות הכי שחוקות על נושא מי

על מה השיר? המשמעות של "אז'יני וז'יני" – "בואי ותמשיכי לבוא אליי, כמו תמיד, עם אהבה…"  כמה פשוט, אבל במרוקאית זה נשמע אחרת. הפשטות הזו מגיעה בדלת הראשית, דרך אלבומו החדש של יהודה מסס – "זיכרונות" – הפרויקט המרוקאי", בשיתוף פעולה

החולשה, תחושת האבדון שמכרסמת בנפש, מובילה גם לתובנה של – אם אין אני לי מי לי. גדי רונן, חבר להקת "החצר האחורית" ובעבר "דבק", מזמר את התובנה בבהירות מחשבה בצליל אקוסטי בקצב שאינו ממהר לשומקום, במבנה מוסיקלי סולידי. המיוחד בהבעה

כבר בהאזנה ראשונה, בא לרקוד את חוסר הצדק וחוסר הנימוס הבסיסי. הכל מעצבן, אבל תנו לי רוקנ'רול, ונפתור בעיות. יהודה עדר עשה רשימה קצרה של דברים מעצבנים. אין לו חשק ורצון לחפור. רמזור מקולקל עם אי שיוויון ערך האדם הולך

החזאי כנראה עדיין אינו מבין דבר, עשרים שנה אחרי שהשיר הזה יצא. השיחה המרה הזו שמתקיימת בינו לבין עצמו – טובה לכל עת. אתה לא מאמין בעצמך, במעשיך, אתה מודה בהעמדת הפנים שלך. כל הזיופים הקטנים. אתה אפילו לא מאמין

למה צרפתית? גימיק אקזוטי? אלא מה. הישראלי שמסביר פנים לעולות החדשות מצרפת? לא לשכוח: צרפתית היא שפה שמוכרת רומנטיקה. הדואט המתקתק בין רותם כהן למזי  אזרזר שופע קלילות ונחמדות. הוא מנסה להתחיל איתה, ללמד אותה מהי אהבה. היא קוראת אותו.

ירמי קפלן מרים את הפטיש בעזרתם האדיבה של מתן ספנסר ואורי רוסו. הגם שהפטיש כבד, השיר מתחיל קל ורגוע לפני שהוא עובר מסלול. ירמי לוחץ על הקול כדי להבהיר המפנה: היחסים בינו ובינה אינם מובילים לטוב. תביטו בקליפ שמצורף (של בילי

הוא חיפש את עצמו בין "כל האנשים" (תורידו ציון על ההתנסחות) ורק איתה "מצא את הרוגע". זה אומר שהוא מצא את עצמו בה? האם היא מצאה את עצמה בו? למה שנחפור? בסופו של דבר, הדואט לוקח אל משהו יותר פשוט

פוצ', הלא הוא אמנואל שטיינבאום, שר סיפור מעצר אישי משעשע שבסיומו פואנטה מחויכת. המסקנות מובילות בעקיפין גם לדיון הציבורי שנערך בישראל על לגליזציה של הצמח המבוקש. קורות המעצר מתוארות בטון מפוכח, בהיר מאוד, מכוון מטרה. המוסיקה פונקציונאלית, פשוטה במגינה, מעלה

האם כבר הניחו לראשה את כתר "מלכת הזמר המזרחי" החדשה? לא למהר. עדיין לא ראויה. בינתיים אלה ניסיונות להכשיר  את הגברת הצעירה  להגיע לשם. שלא תטעו: בשביל הכתר הזה אין צורך בנתוני איכות מרשימים. די בשני כותבים שמשרבטים שיר שמחות,

בואו נקלף שוב את הבננה של  ארקדי דוכין. הג'ננה כאן יותר נוגה. הפסנתר וצליל  כלי המיתר לוקחים את השיר והתובנה למחוז היותר אינטימי של דוכין, שמציג את גרסת החורף לאותו שיר קיץ.  דיברתי על השיר הזה בביקורת הקודמת. אז רקדנו

הטראומה שמביעה מירב הלינגר הופכת במהלך השיר למלודרמה אישית של פחד, ומצוקה נפשית. בחלום טוב לה. בחיים – אימה. זה מגיע עד האשמת אלוהים במה שעובר עליה. הטקסט מרומז מדי. המאזין חסר מידע מה הוביל את הלינגר להתפרצות בסוף השיר.