ביקורת סינגלים חדשים

אייל גולן של האתמול ושל העכשיו. עד כה כמעט שכח מי הוא, שילם מחיר יקר על הפחדים, מעכשיו – כבר יודע להתגונן מול הפחד, מצא דרך לאהוב, לא להסתיר פנים, גילה שלא חייבים  להתנצל על אהבה. תן ללב לנצח את

הבעיה שלה היא קודם כל עם עצמה, לא עם כל האחרים. כשאת מסוכסכת עם עצמך, נדמה לך שהכל/כולם נגדך. בכל זאת, היא לא תתפרק, לא תיתן למישהו להחליט בשבילה או להציל אותה מעצמה. טראומה? אניה בוקשטיין נשמעת מחויכת אם לא

מה, כל השנים האלו היא לא ידעה שאהוב ליבה נסע לפריז, שהיא צריכה להיכנס לברר את זה אצל השכנים בבניין הישן שהתחדש? מה היא עשתה כל השנים האלו!? מה קרה שרק עכשיו היא  נזכרת לבדוק את היעלמותו הפתאומית מחייה, ובאותה

בחורים נבגדים הם כמעט ז'אנר במיינסטרים המקומי.  הרבה גברים בוכים. הייתה מלחמה ביניהם. היא לא הבינה אותו. עכשיו מושיט יד, אבל יודע שהיא כבר בלב של מישהו אחר. והלב, הו הלב, הוא רוצה להישאר. אביתר קורקוס מנסה לגוון, מסלסל כאב,

אני מזהה טרנד מיינסטרים מלנכולי אצל זמרים, שמנסים לשכנע בדכדוכם, למרות שאין לי מושג מה בדיוק כואב להם. אצל חגי סהר זה משהו עם הפחד, עם אמא, עם חוסר חום גם בקיץ. צרות של מפונקים? הטון האפרורי של סהר העלה

מה לנו ולמוסיקה של ארצות הבלקן? שאלה די אווילית. מה לנו ולמוסיקה היוונית? מה לנו ולמוסיקת רגאיי? העולם כפר קטן מאוד, ורוחות הטרנד אינן חולפות כך סתם כמו  ציפורים נודדות. התאהבו אצלנו בקלות נסבלת במוסיקה של ארצות הבלקן, באורקסטרות למיניהן

קרן פלס יוצאת בוידוי חושפני על גבול המביך, מכניסה את המאזין למבוכים אישיים אינטימיים שמחוזרים בדרך כלל ע"י מדורי הרכילות. אין בטקסט הזה שום ממד פיוטי מיוחד, אלא חשיפה אישית במישור החוץ טקסטואלי – הייתה עם גברים, עם נשים, סובלת

עוד שיר על אהבה?  אפשר לנסח את השאלה בצורה כזו: מי צריך עוד שיר על אהבה?  אני מבין שבין גוסטו ליצחק קלפטר נרקמו יחסי יצירה.  גוסטו עשה קאבר ל"צליל מכוון", וקיבל מקלפטר "שיר על אהבה". מה חדש בענייני אהבה? אל

לירון עמרם הולך בעקבות אביו, אהרון עמרם, ממייסדי השירה התימנית בישראל. הוא מנסה לעשות צעד אחד קדימה ולחבר הצעד התימני לסאונד רוק עכשווי. השיר עוסק במחזוריות של מורדות ועליות במערכת יחסים זוגית בעייתית מנקדת מבטו של גבר שמנסה לתהות מה

זה כל כך אריאל זילבר, שאפשר לחסוך ביקורת. סיפור שהיה כך היה: זילבר טיפס לעליית הגג, וגילה  על קסטה ישנה שיר שנכתב בשנות השישים ע"י הפזמונאי והמלחין שמוליק צ'יזיק שנפטר ב-1987. על הנייר זה כמעט כלום. היה טוב. בילינו. הכל

נורית גלרון רוצה לתכנן את חלומותיה כדי שתוכל להירדם בשלווה ולהתעורר בקלות. בשפה פשוטה – לנהל את חלומותיה, לשלוט בהם, להפקיע אותם מתחום ההזיה הבלתי נשלטת מהתת מודע. ההגות הזו מועברת בפשטות נאיבית, מן משאלה ילדותית משהו לקיום עולם טוב יותר. לא

המוסיקה היא חזות הכל. היא עלולה לבאס כשהיא איננה. היא תהיה מרפא לתחלואי הנפש כשתגיע. כמה נדוש. אבל בפשוט הזה, כמו בתובנות בנליות אחרות, ישנה אמת בלתי מעורערת. אתה עוטף עצמך בצלילים, ועולה עם המוסיקה למעלה.  היא אהבתך הראשונה. כמו

בדיווח של אסף ארליך אין געגועים. אז מדוע נזכרים ב-1990? ההתרסקות. זילות החיים. האהבה הלא בטוחה? חוסר הסיכוי מול המלחמות. אכן: אין כאן התרפקות. הכל צרוב/טבוע בך. חלק מישותך. זיכרון שקיים חזק בתודעתך. השיר עולה לדרך הראשית. זו אינה נסיעה

על הטקסט הזה "גרייס מלודי" לא תיכנס לליגת העל של הרוק הישראלי המקורי לדורותיו. טל שחר כתב מכתב שנאה-שטנה של גבר לאישה, שהוא מת להעיף מהעיניים שלו. משפטים כמו "עברנו את הגבול", "המציאות מרה", "צאי לי מהראש" , "הגענו עד

מלחמת המינים בינו ובינה מנקודת מבטו המפוכחת. זוהי מלחמה על הבית. כמה פעמים כבר עמד לילד הדלת. היא מכירה את ההצגות שלו. למרות שזו מלחמה "בין טוב לטוב על הזכות לאהוב", השיר מושר מזווית של הגבר הקורבן. איך היא רוצה

עוד פעם הגבר הפגוע, המתוסכל והקנאי, שרוצה להאמין שהיא חושבת רק עליו, למרות שהיא עם מישהו אחר. הטקסט כתוב כל כך שבלוני, שהמוסיקה מתקשה להצילו. שפתו של גושן רזה במיוחד, תחושה של שרבוט אינסטנט. מה אומרת שורה כמו: "ספרי לי

הזיווג אריק סיני-פבלו רוזנברג מעניין, אפילו מפתיע, במיוחד אחרי ששומעים את צלילי השיר. השיר כתוב בלשון יחיד ורבים. "החיים שלנו" וגם "אני סוחב את צער השנים". מצד אחד נימת ייאוש ("החיים שלנו שווים פחות מפרסומות"), מצד אחר, למרות הצער, ניסיון

כמה טוב שרע. שירים נכתבים כשאתה מרגיש מה-זה לבד, ובייאושך אתה מבקש שהמבול ישטוף אותך מכאן, יטביע סוד גדול של איש קטן. עידו פרמון אינו מוביל עצמו למצב אובדני. ייתן לזמן לרפא. יחפש  "דרך נכונה". טקסט גיל התבגרות טיפוסי –

צחי פודור מנסה לבדוק את עצמו בצערו. לפי הבית הראשון, מה שקורה ומה שקרה – נעלם מהזיכרון, אבל בבית השני – איך זה שהוא מקים מצבה למשהו שנעלם? באשר לצער: פודור סובל מהצער הכללי, אבל מבקש לשמור את הנחמה כדי

היא אישה של יום. הוא איש של לילה.  סיפור היחסים מתואר על רקע הפער.  מה שהיא רוצה, מה שהוא מבטיח לה.  לא מעניין. לא מיוחד. ואז באה המנגינה הייחודית,  נישאת בקולה של רוני דלומי, ועושה עם השיר חסד. המלודיה והקצב

אלכס טופל זיהה אהבה. יש סימנים בשטח. הם מתחילים מעיניה. יש עדיין ספק קטן – בעצם האמירה – "אם זאת אהבה, בואי נאהב". אבל גם  ישנם עדיין סימני שאלה,  צריך לדלג על הספק,  "לתפוס את הרגע",  כלומר – להגשים מיידית. "קודם

המכתב מהודו מבהיר מחשבות אסקפיסטיות של מי שבחר לברוח לשם. לפי השיר, הודו אינה מטרה. הודו משמשת אמצעי להתרחק מהעבר, מהשאלות, מהחלום שהתרחק, במלי להתנתק לחלוטין. הודו אינה פיתרון, אינה נותנת את השלווה שהמטייל השכיח מצפה ממנה. הציטוט ממאיר אריאל ("ז'ה

טומי ויאן מבכים אהבה של פעם, וחוברים לגיא ויהל כדי לנתב את עצמם למסלול מיינסטרים מהסוג המלנכולי המזוכך. שיר על יחסים שהסתיימו – מנקודת מבטו. שתיקתה מעידה כי הקשר ביניהם, ההתאהבות הראשונה התפוגגו. אפילו הזיכרונות כבר אינם קונקרטיים. החלומות מפוזרים