על ההתחלה נזכרתי בהבזק אסוציאטיבי ב"דירה הקטנה" מתוך "גיטרה וכינור" של שלום חנוך ששר אריק איינשטיין. בדירה קטנה, חשוכה מעט לא רחוק מכאן, בסמטה בצד גר בחור אחד עם אישה אחת חיים מכל הבא ליד נישאים הם סחור וסחור הוא
אני מצטרף לשלומית אהרון בקריאתה לשמור על השיר הפשוט, שעלול להיעלם עם רוחות הסתיו – "אם לא ירד כאן גשם של חסד". למעשה – שיר שהוא משל למחסור בכל מה שחברה זקוקה לו כדי להיות חברה בריאה ושפויה – נדיבות,
שיר של התפכחות: אל תחשוב שאתה משהו מיוחד, אחר. בסופו של דבר אינך שונה מאחרים. אתה ככל האנשים, רגיל ביותר. אתה הוא שאחראי לחייך ולגורלך. אתה עוד טיפה בלב ים. התחלת כאחד האדם, וכך תסיים, כאחד האדם, בלי לדעת את
לקחו שלל קלישאות על איך גבר מנסה לשכנע גברת להיות שלו בסופרלטיבים וגוזמאות מפה ועד הודעה חדשה. הטקסט מורכב מהתחכמויות לשוניות כמו "אני אוהב אותך יותר מפעם ויותר מהגיון… יותר מהטירוף". סוג של דיבור הומוריסטי. גם משפט הקושר את האהבה
מתוך היבט נואש אל תוך עצמה, שמוביל לכעס נטול רסן ואי יכולת לשלוט על הפחד, מגיעה לירון משולם – היא פלורה – למסקנה רציונאלית, ש"מותר לעשות טעויות", וכי לא כל האחריות מוטלת עליה. את הסיעור הרגשי-שכלי מביעה פלורה בקול זועק
ליבי אינו עם קלרה סבג. היא מסלסלת כאב על אובדן האהוב, כי היא בחרה להתבכיין ולסלסל עם טקסט מהסוג שאינו ראוי להיות מודפס שחור על לבן. אני לא מדבר רק על השורה הסתומה – "השעות מזייפות געגועים אליך" (מה זה?)
דווקא היה מקום לשינוי. השידוך בין אביאור מלסה לנועה קירל פופוליסטי, סתמי. ניסיון לייצר זיווג קורץ ללכל המשפחה. היא ממש אינה במסלול שלו. שני קווים מקבילים. אביאור מלסה שרבט משהו מתחרז על אהבה ללא סיכוי. קרן אור שלא תחזור, הירח
הלך יונתן רזאל אצל ירמיהו (י"ז, ט) כדי לקבל תפיסתו על טיבו הלב – "עקוב הלב מכל, ואנוש הוא, מי ידענו?" כלומר: מעוקם ומעוות הלב, עשוי לרמות יותר מכל דבר אחר, ואין תרופה שתגרום לו להפסיק להוליך שולל. רזאל נכנע לתפיסה
כשמדברים אהבה מכפילים את מאה שנות בדידות בעשר, ואז חוזרים עד לעייפה על האלף הזה. גידי דבוש אכן מפליג למרחקים בתיאוריו כדי להסיר דאגה מלב האהובה ולהודיע לה באמונה שלמה – "אנחנו שני חצאים של אותה נשמה", מה שאומר שאין
הייתי מקדיש את השיר הזה לכבוד מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר במלאת חמישים ליצירת המופת של הביטלס. איתמר חלוץ נתן לדמיונו לרוץ לפני כדי לרקוח את ההרמוניות הפסיכודליות האלו ולהשתחרר על כורסה מתניידת (ראו קליפ) לזמר על מי ש"צוחקת
מה מביא את "האוסטרי" להזדהות עם שמנמנה, לנחם אותן שבתקופה אחרת היא הייתה סמל מין, להעניק לה יעוץ פסיכולוגי באגורה וחצי – "אל תבכי כי החיים זה לא עניין של מספרים". וגם לעודד אותה – הכל עניין של לאהוב את
נדב דלומי בחר באנגלית כדי לזעוק זעקה – על מה שעיניו רואות. הוא מתייחס למישהו מרוחק, רואה מעליו הרים, חשכה שאופפת אותו, רוחות מדבר, שדים במחשבתו. פחדים. מה הסיפור? מי-מה-מו? הדרמטיזציה מאפילה על הסיפור. תן לתיאורי הטבע להעצים אותה. אבל
אחרי השיר הזה אני חוזר להאמין באהבה במיוחד על רקע יפו אהובתי, אליה עברתי לאחרונה. חיפשתי משהו מאחורי המילים, איזו פואנטה, ניואנס, ונשארתי עם מילות האהבה המתקתקות. לא פחות, לא יותר. Just as it sounds. מה עוד אפשר לומר עליה?
תובנת הלאחר-מעשה אינה שגורה אצל רוב בני האדם. יואב פורת כתב על הסיטואציה הזו, זו שמייצרת התפכחות. המודעות הרציונלית אינה מגעת לשם. רק אחרי שהכול יסתיים, נבין שהיה לנו כל מה שחסר עכשיו. זהו שיר על הפער בין מה שחשים
ומה אשמה העיר? נבות מאניש את ירושלים, כאילו רבב דבק בה – באשמתה. "מארמונות זהב הפכת מלכות חושך". הוא קורא לה "הניפי דגלייך עיר עייפה את סגור שערייך פתחי". נבות בחר לעשות שימוש בשפה תנכית "נבואית", להעניק איזו אותנטיות לפנייה
כמה פשוט לכתוב על אהבה – מהסוג ש"כבר לא מוצאים". כדי להכיל אותה, עליך לחוות אותה. כלומר את מסלול ה"שוב בורח שוב חוזר" ואיסוף השברים ופיסות החיים. עידן רייכל הופך את מכלול החוויות למנגינה. זה הסיפור שלו – המנגינה. היא
ממלחמה למלחמה ממשיכים להבטיח שלא תהיה עוד מלחמה, ובחורים צעירים לא יוחזרו עוד בארונות. המציאות טופחת על פנינו,. מחזירה למשא הכאב הבלתי נגמר, כאילו המציאות המרה היא גורל שנחרץ לעד, מנת חלקו של האדם באשר הוא. כמעט כמו המוות, הצורך
מותר שאלה רצינית? מה היה כל כך דחוף לרועי צ'יקי ארד להוציא שיר כזה? להוכיח שהוא חופשי, זרוק ומאושר, ושיקפצו לו כולם, כלל הפלייליסט של גלגל"צ?. ואולי כותב שורות אלה לא מבין מהחיים שלו, והשיר כבר מככב ברשימת השידור השבועית
תן לרגש ללכת לפניך. תן לו לשלוט, כי כשכותבים על מי שאינם, זה קודם כל הרגש, שבאופן טבעי מפאר את מי שאיננו. יובל דיין דווקא מצליחה להפנים, לא לתת לרגש להשתלט, ובכל זאת הצער מחלחל. היא כמעט לוחשת בסלסול המיוחד
Lost Lights הוא צמד ישראלי שמתהדר במושג דרים פופ (dream pop), תת ז'אנר של רוק אלטרנטיבי ניאו פסיכודלי. הסגנון מאופין בשירה אפופת אווירה. נדב פרסר וקייט אורן מנסים להתביית על המסלול הזה בשיר שעוסק בהתפכחות מאהבה. "השארתי את המפתחות בתוך
לא מעט זמרים וזמרות מקומיים בוחרים לשיר באנגלית. המגמה מובנת. המשימה אינה פשוטה. זה לא רק עניין של מבטא. שפה צריכה להיות חלק בלתי נפרד מהדי.אן.איי היצירתי שלך, עליה להיות מובנית על הזמר כחלק אינטגרלי מיישותו האומנותית. . אצל הגר
בסופו הופך השיר המנון קולקטיבי לכאב ולבכי בשירתן של דורון טלמור, דאנה איבגי, דניאלה ספקטור, איה זהבי וזוהר גינסבורג, ארבע זמרות שהשתתפו עם טלמור בקבוצת כתיבה של תשע יוצרות, ונותנות את קולן כדי להשלים איזושהי התרפקות אקראית על בכי וכאב.
אין שום בעיה להכריז על עצמך סינגר-סונגרייטר. מצד שני, אם את רוצה כיסוי של ממש ליומרה, עליך לשאוף למקוריות ובעיקר לאותנטיות. בסדנה לכתיבת שירים היו אומרים לנועם אקרמן: אין דבר כזה "קצת נמאס לי להעמיד פנים". התחזות אינה ניתנת לכימות.
גילי ארגוב עושה שימוש בטקסט אקראי קצר כדי לגעת בסיפור חייו. הניסיון לעסוק בהצלחה, בכישלון, בילדות וגם ב"מהות החיים" שטוח ורופף. המשפט המרכזי – "הילד שבתוכי שפורץ בבכי" נשאר מיותם, חסר פיתוח ועומק ואינו חובר בקשר מהותי להבנת "מהות החיים".
הקיץ מתקרב ועמו המנוני האינסטנט הוויראליים, עליהם יחגגו אנשים צעירים במסיבות ובמועדונים. אדם מדר וגיא עמית יעזרו להם לתפוס ראש קל במדרון הפופ המקומי הממשיך להתדרדר. מה כאן? בליל של משפטים אקראיים על מסיבות סופשבוע שמונע ע"י קצב, מסיבה, גוף
"עוד יהיה טוב בארץ ישראל", ששר דודו זכאי בפסטיבל הילדים של 1978 הוא אנכרוניזם, שמשמש את "הדג נחש" לסימפול לצורך אירוניה, על רקע מציאות מאוד רעה בארץ ישראל של ימינו (אלימות קשה במקום שנשלט ע"י גנגסטרים ואפליה של מיעוטים) שרק
חג לתעשיית מוסיקת השמח הים-תיכונית. שרה שרה שיר שמח וכולם עפים. מה מייחד את שרית חדד? שהיא הולכת לא רק על השמח, אלא על סיפור עם קורטוב של הומור, ואפילו הומור עצמי. לא שהסיפור מיוחד. שגרת היום-יום: גואטה מסמס לה
יש גדרות בין חיים למתים, בין נצרות לאיסלם, בין שמאל לימין, בין סיוט לחלום. יש חומה גדולה בין אנשים. מה חדש בזה? קורין אלאל בחרה ברשימה אקראית של "גדרות", שסיפק לה יהונתן גפן, שרק בסיומה מגיעה אמירה שיש בה נגיעה
מה עושים עם מסלסלת מוכשרת כמו ויולט קנינו? האם הופכים אותה לאימפריה מסחרית כמו שעשו עם שרית חדד ועם עדן בן זקן? נראה שיש כבר מי שבונים עליה. בינתיים – אש קטנה. מתבכיינת בטקסט געגועם עממי על אהוב שנטש. עצובה,
"האהבה הופכת אנשים מטורפים", הוא משפט שחוק המשמש מפתח לשיר. המשכו – שרבוטים אקראיים על הנושא המעידים על בלבול גדול אצל מי שמנסה לגעת בנושא. שמה מעין דורקה דור בת 21. השיר נשמע כמו תרגיל מוסיקלי להדגמת הקשר בין מילים
