מה אתם רוצים מקוטנר? הוא יושב בישיבות הפלייליסט? לא יודע אם קוטנר היה משמיע שיר כזה. מה שבטוח: שיקולי השידור שלו אינם מתחשבים בקריטריונים, שמנחים את אותה קבוצת עורכים שבוחרת את השירים לנהגים בכבישים. במציאות, מאשימים את גלגל"צ, שהתחנה מתעלמת
איך מנטרלים סיכון מסחרי? – מצטרפים אליו. If you can't beat him, join him. הנפשות המרכזיות העובדות בבית החרושת לקונפקציה של להיטים בז'אנר החפלה והשמחה מצטרפות לסיעור מוחות כדי להפוך את הדואט של ענקי הז'אנר לתרנגולת מטילת ביצי זהב. מי
יענקל'ה רוטבליט מגיש כתב ייאוש על הקיום המקומי, תוך קביעה שהמצב לא ילך וישתפר. הדרישה היא למפרע: "אני רוצה את העתיד שלי בחזרה". אני מוותר על תביעת נזיקין על מה שנגרם לי עד כה. לפחות – תחזירו לי את העתיד,
מה היו יוצרי המוסיקה עושים ללא שיר השירים? הנה דוגמא לשיר על בסיס הטקסט התנכ"י (שיר השירם ג') בשיבוץ של שורות שלמות – "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי". משה פרץ ואבי אוחיון לקחו הטקסט התנכ"י, וניסו להפוך אותו
"שום דבר מזה לא הכין אותי אלייך" – למרות שהתחשלה בסיטואציות קשות בחייה – כשמדובר באובדן האהובה – לא הצליחה להתמודד. יורם חזן שר בלשון נקבה סיפורה של המקוננת. מדוע לא שינה ללשון זכר כדי להרוויח אמינות? אלמלא קראתי את
יקירה אינו קיים. אין לו שם, גם לא זהות. תשוקתה קיימת בתוך חלל ענק. חסרון מגע כל שהוא מעצים את הכמיהה ללא נודע כמו גם את הסקרנות. באמצעות ההגזמה ("הייתי שואלת כל אדם לשמו") ממחישות האחיות ערגה, געגוע, השתוקקות ותשוקה.
טיול פסטורלי בכפר צרפתי בזמן שמטשטש את מה שארע בו (הסטוריה עקובת דם בעבר, ייצור יין בהווה) הוא רקע לחשבון נפש על היחסים ביניהם. בעימות בין הזמן ההסטורי והזמן האישי – מה שטורד אותו הוא החלום שחלם עליה. השכחה היא
"אני לא כמו האלה", מנסה שיר לוי לשכנע מישהי שתחזור אליו. רון ביטון שאחראי לדבר הטקסט החלש הזה יסביר מי הם "האלה", ומה יתרונו של המתבכיין ה"הרוס מבפנים" (שנדע שזה לא משהו חיצוני) הזה עליהם. את "ההרוס מבפנים" ניצל הכותב
אין כמו הדאנס הזה לסיים את המופע החגיגי של הראל סקעת המיועד למאי בהאנגר 11 ת"א. הקהל ינהר לבמה תוך כדי פיזוז. מצב רוח גבוה. סיעור מוחות משולש חבר לדבר טקסט סתמי שטוח ומתקתק על אהבה – "שערים נפתחים בשמיים",
אין אהבות מושלמות, כמו שאין פרידות סופיות. אפשר להפוך את המשפט: אין פרידות סופיות, לכן – אין אהבות חדשות מושלמות. גם אם הוא צופה שהיא תהיה עם מישהו אחר והוא ימצא אהבה – עדיין בפנים יתגעגע "עד היום האחרון" לא
יאיר בן דוד שר המנון לפקפוק. כמפקפק ותיק, כמי שחייו מלאים יותר סימני שאלה מסימני קריאה, אני מצטרף בשיר הזה למגמת הפקפוק הגורפת. לא הכל חרטא ברטא כמאמרו של אותו נזיר. השאלה היא איך מפרשים "פקפוק"? הפקפוק כמוטו לא תמיד
בסינגל הראשון שלהן בעברית שרות האחיות לוז על אונס. מהסווינג הבידורי הן עוברות לדרמה כבדה. צרויה להב כתבה על שלוש אחיות הצועקות את צעקת אחותן שנאנסה ותוהות מדוע "לא תאנוס" אינו כלול בתוך עשרת הדיברות. השיר נכתב ומושר בשם שלושתן
דולב רם ופן חזות מסתמנים כבית החרושת גדול לייצור פזמונים בז'אנר הים-תיכוני. גם דודו אהרון נעזר בשירותיהם. אולי התקנא בהצלחה של עדן בן זקן. יש כאן קו ייצור מבוקש. קונפקציה של שירי אהבה ושברונה. מזמינים לפי נושא נדרש: הנושא הכי
אבי גרייניק מתרפק על חרמנות נעורים בשיר נעים הליכות, חמים ומחויך. מה עושים כשאצל הנער מתעוררת התשוקה לאימא של החבר שלו, שבעלה הימאי נמצא רחוק מהבית. מה שקרה אז עם תאוות הנער – לגמרי לא נהיר למאזין. מה שכן ברור:
ניכנס לאווירת המסתורין שמפזר עידן רפאל חביב. התמונה חורפית אירופאית. שלג ופתיתים שהופכים מטפוריים – פתיתי שלג שנתפסים בעדינות על הגגות ו"פתיתי סודות". העדינות בה יורדים הפתיתים משולה לעדינותם של סודות = נשיקות בהקשר סודי. בתוך התמונה הזו "קם זאב
השיר נכתב על מישהו שמתגעגע קשות למי שאיננה עוד בחייו. סיבת תאורו כ"איש גדול" אינו מובהרת בטקסט. "גדול" הוא מושג ערטילאי, במקרה של השיר הזה. האם ההזדהות של הכותבת איתו הופכת אותו ל"גדול" בעיניה? השיר עוסק במה שעובר עליו מאז
השיר שופע דימויים. הקשר ביניהם ובין האובססיה למוסיקה רופף, סתמי, אקראי. ענבל אבנעים הפכה את החיבור האולטימטיבי למוסיקה לקינה רגשנית, הנפתחת בצלילי פסנתר וכינור נוגים. מה הסיבה לעצבות הזו? מה מקור התוגה והמלודרמה? בטקסט אין תשובות לכך. החזרה התכופה על
לא התפעלתי בזמנו (שנת 1976) מהשיר הזה בביצוע המשותף של צביקה פיק וג'וזי כץ, וגם הקאבר החדש לא ממש מצליח להוציא ישן מפני חדש, הגם שניכרת התלהבות של אריאל ויעל פוליאקוב לבצע את אותו. העיבוד העניק לשיר יתר עוצמה בעיבוד
מוסיקת מערבונים קצבית פותחת את השיר. נעלה עם שולי רנד לנסיעה מהירה על הכביש הראשי. אפשר לרקוד לפי הקצב. יש מקום לשמחה? שולי רנד משדר כאב געגועים לנחשקת בשפה מליצית שמחוברת לכתבים, למקורות ולקונוטציות מקראיות רבות. למשל הפסוק – "כאייל,
סיפור אישי על ניכור, תחושה של בדידות וריחוק. מה שבפנים, מה שבחוץ. הציפיה להגשמת חלום מול חיים שלכאורה נראים יפים, אך הם חסרי תוחלת, מתנהלים במסלולים מהירים., והמפלט היחיד הוא בחוץ – בכדורסל. המרפא – בכדורים. אלי סורני הלחין את
לפי הטון והמנגינה העצובה – שי גבסו במצוקה. ניסיתי לפענח מהותה. מצאתי רצף משפטים, שמעיד על בלבול. איך לראות דברים? מה עובר בראש? בלבול כשלעצמו מעיד על סערת/ מערבולת רגשות. הבנאדם מסתכל על דברים אחרת. נוגע ב"טלוויזיה" ב"סינדרלה", נמצא על
שיר המבואס האורבני המצוי. אין בשביל מה לקום בבוקר. מה שנותר זה עוד שיר אחד, שלא יזכיר לו את עצמו – "חזק ורועש ונוצץ וזמני". אולי הוא יציל ממוות סופי. אל תקחו עמוק ללב, כשאפשר זווית של קלילות משחררת. "פוטומט"
תתחברו. תצטרפו. תשתחררו. תיסחפו. אין פה משהו מעבר. רבע לאפריקה עושים שימוש בטקסט רזה ומעניקים לו תפקיד ראשי במחזה בתקווה שיתחבר לגרוב, לשעטנז האפרו-פאנקי-אוריינטאלי. האמצעים (מילים בסיסיות) מקדשים את המטרה. הריטואל כשלעצמו הוא מהלך מוסיקלי פשוט, הנשען על הקצב של הנגנים
מה יותר חמור/ רציני בסיפור? העובדה שהשנים היפות נשארו באלבום תמונות, הבדידות העכשווית שלוקחת אותו לבר לדפוק ת'ראש על כוסות ריקים או העובדה שהאהובה נמצאת בחיקו של מישהו אחר? נלך על חבילת אחת. האם אחרי השיר הזה נשתתף בצערו של
מצוקת הרומנטיקן התורן. העולם רע, האנשים משונים. קחי אותי איתך. אני אפילו אביא גיטרה. ניב דמירל מנסה לשחק אותה המתבודד המנוכר בחשכה ("השמש נעלמה לי לשבוע"), משרבט מטפורות סתמיות כמו "היום נכבה לי כמו סיגריה על המדרכה". מה קרה? סתם ככה,
רך ענוג ותמים הוא קולו של מיקיאגי, חוזר כמשב רוח מהאוב. נער השוליים התבגר בגיל. לפי האינטונציה הוא עדיין נמצא באזורים ההם. השיר מעלה תאוריות בשם הכלל: האסון הכלל עולמי המאיים על כולנו נמצא ממש כאן, אלא שיש צד אחר
תרצו – תורת חיים/ הוראות הפעלה להישרדות של עידן רייכל בעולם הזה. זהו שיר של הגיון ותובנות, הכרת מציאות "הגלגל המסתובב" בחיים, והכנות לקראת הבאות. טיפ: לא להביט לאחור. ללכת קדימה. וגם: אם איך יודע דברים – תמשיך לשאול. תקשיבו
המנגינה זורמת בקצב ריצתו של הכלב. הקול המחוספס של יאיר רובין שר געגועים בטון מרוכך ועמוק. הדובר חוזר עם כלבו לשכונה שעזב מן הסתם. הכלב מזהה מיד את הריחות, והוא – את התמונות והקולות. במהלך הביקור חוזר הסיפור בבר השכונתי.
מי שולט על התנועה בהוויה, על ההתרחשויות והשפעתן על הבנאדם? רן אלמליח מבהיר: "זה לא אני". לי אין יד ושליטה על המתרחש – בכל מובן חושי – ריח, ראיה, שמיעה. גם לא על אותה ציפור ש"פרצה בשיר" ליד כביש סואן.
התהייה – "מי אני היום" נשמעת פשטנית משהו, נוכח הטקסט הרזה שמסתפק ב"יש בי יער שאיש לא רואה". האם אביב גפן רואה משהו מהיער שבתוכו? במקום לנסות להתמודד עם השאלה, הוא מתייפייף במשפט סתמי "השקיעה שהפכה לצבעי מלחמה", ומתנחם בכך
