ביקורת שירים חדשים

טוב ורע הם מהות האדם. תכונות בסיס. הרע כמו הטוב טבוע בטבע האדם. מי מנצח? בקהלת מצאנו: "יש רעה אשר ראיתי תחת השמש  ורבה היא על האדם" (קהלת ו, א)  יוני יעיש וחילי טרופר ניסו לבנות על זה שיר. הוא

יש משהו כובש בהבעה הפשוטה של יואב חסיס בשיר העוסק במבחן עצמי גלוי, פתוח וכן.  המנגינה העגולה והנוגה נושאת נרטיב של התמודדות כנה עם יכולותיו. העתיד – מעורפל. בהווה – יש דברים שהוא יכול להבטיח, שהם עובדה. ברגע זה –

הפתיחה בטון נמוך, בה שרה ליאורה יצחק על "סוף חלום, סוף תקופה" יוצרת מתח של תהיה באשר לסיפור. מה קרה? למה מאפקת עצמה לא לבכות? אבל אז במעבר חד מדי  נוסקת יצחק במנעדה לסלסל שורה סתמית כ"בואי בואי מהלב/ זה

קבלו משהו טוב ורענן, מוציא משגרת הזמרים המלנכוליים המדופרסים, ששיריהם שוטפים לאחרונה את הדואר האלקטרוני של כותב שורות אלו, ומכניסים למוד לא בריא לנפש. קחו את ארז ברנע למסלול עוקף דיפרסיה, הגם שמדובר בחלום. מה תפס? החיוך האירוני שעובר לאורך

איתי בלטר שר שיר עצוב מאוד על יחסים שנגמרו. סיפור שמושר בקצב סלואו מושן, נגיעות פסנתר שנוסכות עגמומיות. קול נשי שמעטר במגע אינטימי. מספר הסיפור מזדהה עם סיפורה  של המאוכזבת, זו שהגיעה אליו "רזה וחיוורת, ילדה בודדה כלה של אתמול".

ואם יש אהבה בעולם – לא בשיר הזה נמצא אותה. מאור אדרי מנסה גם הוא שיר על ההיא שאינה נענית לו, והיא בחזקת חופשית ומאושרת בדרכה. ה"ז'אנר" כבר שבע מהסוג הזה, והשיר הזה עוד מוריד את מד היצירתיות מטה ומרחיב

אפרת קולברג רושמת בטון אותנטי תחושת אהבה שאיננה עוד. זו אינה התרפקות סוערת, אלא ניסיון להביט בגעגוע מפוקח על שעבר עליה, תוך ניסיון לשקם את עצמה מתוך עצמה, מעין פצע שהולך ומגליד ומחזיר את הגוף למצב לא מבוית, טבעי, פראי.

פטריק סבג משכיב עצמו על ספת הפסיכולוג, חושף משהו מקו הרהורים. עיקרה של המחשבה: במסע החיים שלך – האם יש משהו להיאחז להרגיש במרחב מוגן? הדימוי  ל – ממ"ד, מרחב מוגן דירתי, שיגן עליך, משמעותי.  אדם מתגונן לא רק מחומרים

אריק ברמן מכוון מראה אל עצמו, מציב אותה בזווית אירונית בפניה למי שאינה מצליחה ליצג את אובייקט היופי. כשהיא לא יפה, יש אלף דרכים לומר "את לא מספיק יפה". השיר הוא סוג של הארת מסלול התחמקות אצל מי שמודד דברים

כשיסמין לוי שרה על רעידת אדמה אישית, אי אפשר שלא להאמין לה. השיר הוא על מצב בלתי ניתן לשליטה, יחסים שיצאו מהאזור האינטימי והפכו נחלת הכלל, גרמו לטריפת הקלפים. עכשיו היא נמצאת מול ימים אסורים, ממשיכה לברוח. יסמין לוי מעבירה

דוד ד'אור מחבק את הצער בשיר שהוא מכתב פרידה בלתי נמנעת. יש כאן מנגינה שמאפשרת לזמר כמוהו להפוך את הצער למבע רגש של אמת. זמר כמו שחקן ממלא תפקיד במחזה הקטן בו הא משתתף. ד'אור שר על מצב בלתי הפיך

תצטרפו לשרית חדד המסלסלת: "כל החלומות שלי עליך/ איך הלכת מה השארת אחריך/ כל כך הרבה מילים/ שיעלה לי כבר הבוקר".  תסלח לי חדד שאינני מצטרף, גם לא משתתף בצער געגועיה בשיר שממחזר נושא שחוק בקלישאות ששמענו באלף שירים אחרים.

זו שנותנת לו אוויר לעוד שנים. לא מילים יבטאו את התחושה שלו כלפיה. היא נשארת במבטים ללא מילים, באישונים, ברגעים הפשוטים, בשקט, בצלילים. אלדד ציטרין  מלא בה (בתחושה), מתרגם אותה למנגינה שנוגעת ומגעת, לצלילי פסנתר נוגים, ואם תקשיבו גם לגרסת

האפוקליפסה של ג'וני שועלי נשמעת כמו תסריט אימים של סרט אסונות הוליוודי, המציג חורבן כללי. על רקע זה מגיעה תהיה אישית:  שועלי שואל שאלות בסיס שכל אדם שלישי שואל אותם בשלב כזה או אחר של חייו: "מאין אני בא לאן

עופר פורטוגלי מנסה בפרויקט החדש שלו להרחיב גבולות שירים מוכרים באוריינטציה של מוסיקה שחורה מג'אז ועד גוספל ונגזריו כספריצ'לס. לא לכל שיר זה מתאים. לא לשכוח שהספיריצ'לס הוא מוסיקה דתית נוצרית שהתבססה על שירת העבדים האפרו-אמריקאים שהובאה מאפריקה, שהפכה משך

משהו במוסיקה מחזיר לשנות השישים, במיוחד צליל הגיטרות. זה צליל חף ממודרניות, לא מעושה.  מצד שני, זה אינו פופ "צעיר" שמבטא תמימות ראשונית באהבה כמו בשירים של השישים, הדואט של יהלי סובול וזואי פולנסקי מושר בטון מאופק מתוך התפקחות בוגרת

בקליפ היא מזהה מישהי שנפטרה. בשיר עצמו אין רמז לכך. הטקסט יכול להתפרש גם כסתם שיר פרידה מאהוב. אבל יומרת הקליפ אינה הבעיה של השיר. עדן אבוטבול (תגלית "אייל גולן קורא לך") מסלסלת געגועי פרידה בטקסט רגש פשטני נדוש –

הקשבתי לשיר פעם שניה כדי להיות בטוח, כי מדובר בטראומת ילדות. למה פעם שניה? כי השיר נכתב בקצב וטמפרמנט מהסוג שאינם תואמים נושא כמו זעזוע שקרה בילדות. סיפור על "בית שעומד לקרוס", "כאבים, השפלות", "ילד שצריך אותך בבית". שירים כאלה

תהיותיה של הילי בוימל באשר למהות האדם מושרות בטון קודר, המשדר את תחושת החידלון והאפסות. האווירה בשיר מעוננת. טון השירה מתחלף מעצבות לחמלה. המנגינה רבת יופי, משרטטת להפליא את תחושת היוצרת. העיבוד מרחיק לכת, מתחלף מגוון אקוסטי רך לצליל גיטרות

מראפר חברתי בעבר הפך מוקי לזמר לכל המשפחה. הטקסט החדש יוצא מנקודת הנחה שהטוב מחכה לנו. רק הושט יד וגע בו. המכשולים בדרך ("הלב נשבר") לא אמורים להערים קשיים. צריך להמתין לרגעים טובים. "לראות שוב כמו ילד", "חדש בעיניים" "דבש

היכן נותנים בדרך כלל נשיקה? – ניחשתם נכונה. אז איך זה שהיא לא שם, על השפתיים שלו? למה המצב דפוק? הרי הוא מזל מאזניים והיא אריה? לא מתאימים? מה, היא לא מבינה שיש לו לב חלש? שהוא לא נרדם בלילה.

עקיבא תורג'מן מקונן על חיי סחרחרה. על ריצת החיים במעגל סגור. על כך שההרגל חוסם. מבקש נואשות עצירה. תחושת האכזבה נעה על פס קול קצבי מהיר שממחיש את "מחול הטירוף". רק במשפט "רגע שלם ואתה לא תתפוס" מוריד עקיבא הילוך.

אבנר שטראוס ממשיך לספר לנו בלוז מהו. יש מי שנולד עם בלוז. יש מי שמנסה לעשות בלוז למרות שלא נולד עם בלוז. גם כאן יש כמה דרגות. יש חיקוי של שקר, יש חיקוי של אמת.  על מי ששר בלוז של

סיכום דרך של מי שעבר כברת דרך,  חיים מלאי פעולה ופעילות, ועכשיו עומד מול הזמן האכזר, מול פחדים, שחברים לא הצליחו להתמודד מולם. אבל הוא ממשיך לצעוד- לחיות, כבר אינו מוגן באותו שריון כבעבר. עכשיו רק – עבד של הגוף.

יש אצלנו עיירה של רמזור אחד? השיר נשמע כמו פרפרזה על סרט אמריקאי, על ישוב שכוח אל,  שריף בלי כוכב שמחפש כל לילה קטטה על הבר, זקן שמעשן בדלי סיגריות, אנטנות שאינן קולטות וגם אלמנט סוציאלי – על אימא שקונה

אני יותר מבולבל ממופתע. מתברר שהחיים זה לא רק תותים. זה חנן בן ארי? אם דרך אומנותית היא רצף שירים בעל סגנון קוהרנטי, השיר הזה הוא סטיה ממסלול הדרך הראשית כדי לרדת לשביל צדדי ולעשות חשבון נפש של מי אני

שבעים מלאו לנערה. מצהירה שהיא הכינה לעצמה מתנת יום הולדת  בדמות אלבום חדש. זמן  הרהורים . אולי סיכומים. "הירושה" נשמע מעין תפילה, שיר עם, גוספל בצבע הקולי הגברי. זוהי חוה אלברשטיין כמו שהכרנו. קווי המתאר היפים שלה. זמרת עם. קרובה אצל