אצלי הלילה
"ככה זה כשמאוהבים", שר שלומי שבת, אבל דווקא השורה הנדושה הזו אינה משדרת את עומק תחושת התסכול והגעגועים ששבת מביע בשיר על מאוהב שמחזיק באור כמו שיכור עד שיעבור הלילה. אני שומע שלומי שבת קצת אחר. זהו שבת של איפוק
"ככה זה כשמאוהבים", שר שלומי שבת, אבל דווקא השורה הנדושה הזו אינה משדרת את עומק תחושת התסכול והגעגועים ששבת מביע בשיר על מאוהב שמחזיק באור כמו שיכור עד שיעבור הלילה. אני שומע שלומי שבת קצת אחר. זהו שבת של איפוק
כל אחד רוצה להיות מישהו או משהו שר אריק איינשטיין, בקריצת עין. זה בלוז. אחר-כך בא עוד שיר בטכניקת הכתיבה המפרטת. שיר מצחיק. "אם הייתי סבל הייתי מרים לך הכל אם שרברב, הייתי פותח לך הצנרת", מחייך אריק דרך השיר.
"מתי בדיוק הפסקתי להרגיש", שואלת אביגייל רוז, ומתכוונת ל – איך זה קרה שהאהבה מתה?! לתחושת האהבה, מתברר, יש זמן תפוגה. פקיעתה אינה נצפית. יש כאן יותר תמיהה מאשר שאלה. לא רק תמיהה אלא קביעת עובדה, מעין מענה לתמיהה-שאלה: "הזמן
מה נשאר לנו אם לא הטבע ואנחנו. ננטרל עצמנו מכל השאר. גם מהזמן. מתי כספי שר על רגע (הכרחי) שבו גוף ונפש של איש ואישה מתאחדים למראות הבריאה ("הנצח כאן כמו אז") משהו שמייצר תחושה של מערכת תנועות קצובות, תנועה
ענת אסתר חיטמן שרה וידוי דרמטי ברור וישיר: "יותר מדי אכזבות לא יפילו אותי". על רקע זה – הבית הראשון נשמע יומרה פואטית שאינה מוסיפה להבנת הרעיון שבפזמון החוזר. מילים כמו " "הטיפות של השמיים משמחות אותה בינתיים, מסתכלות על השעון
השימוש הרב במילת הגוף "זה" אינה תורמת לאיכות הטקסט. "את זה", "זה נמצא", "מחפש את זה", "זה יכול לקרות גם לי". כמה אפשר לחזור על "זה"?! ולמה נועדה "התרופה"? אופיר בר-עמי מחפש ככל הנראה שיר נשגב של "עולם מושלם", אבל
לפעמים מתברר כי חלה טעות בפנטזיה. אצל עופר קולקר זה קרה במהלך טיול עם המשפחה במיני ואן באמריקה. מדוע חייבים את מרחבי אמריקה כדי לפגוש באר משאלות? אולי משום שאמריקה עדיין נחשבת ארץ האפשרויות (חלומות) הבלתי מוגבלות, זו שאתה מעמיס
מה עוד אפשר לספר על אהבה נכזבת? נוה גדג' שרה "האש בליבי דועכת/ עמוק בתוכי לא יכולה להפסיק לצרוח/ רק רוצה לשרוף את הזיכרון שלך". רוצה לשרוף, אבל לא יכולה. יצא לה גם משפט פחות טוב כמו "האהבה היא משחק
במילים – שיר עצוב. בצלילים – שמח. מוזיקה לטינית יחד עם היפ הופ, ודאנסהול. רגאטון. הזמרים הים תיכוניים מבינים, שמשהו בסצנה השתנה בגדול. כל הסטטיקים והבן אלים צצים להם כחול על שפת הים, שרים, רוקדים ומצלמים ישבנים שזופים. זה דופק חזק. מורידים
בן כמה הכותב שהוא מתחנן לעצור את הזמן? לפי ההודעה לעיתונות השיר נכתב, כשמלאו לו 24. מותר לו לבקש, הגם שבגיל הזה אנשים צעירים עדיין חיים בעתיד. רק שלא יעצרו להם את הזמן. רוצים להתקדם. להצליח. לא לשקוע בזמן עבר.
פלאברה – מילה מלקסיקון סלנג מיושן. לא בטוח שחובה ללמד אותה את ילדי היוטיוב, שמשננים את המילים ואת הצלילים. אגב, Palabra בספרדית משמעותה – פטפוטי הבל/ סרק. דיבור חסר תכלית. האם לכך התכוון רותם כהן במילים "עושה עלי פלאברה". Does
לא התייחסתי לקודמים של שיר זוארץ. נתתי צ'אנס. אחרי השיר הזה – לא נראה שטעיתי. מוסרים לשיר זוארץ טקסטים שטוחים על עניינים שבינו ובינה. היא מציעה לו להמר מי ישבר יותר מהר. הימורים על יחסים?! היא רוצה לאט, הוא רוצה
כשאוהבים – נסחפים. אוהד חיטמן שבוי אהבה. לא מתכוון להתנצל. הוא שר את האהבה כפי שהוא חש. אי אפשר בלי הסיפור שמאחורי המילים. הוא (הסיפור) והן (המילים) מקבלים משמעות נחרצת על רקע ניסיון של הממסד (משרד הרווחה) לצאת נגד הורות
אילו זו הייתה פרודיה על הנהירה של עם ישראל על משפחותיו לאילת – ניחא. אלא שעדן בן זקן אינה זמרת ללעג על העם בתוכה היא חיה או על מגמת העדריות המביאה המונים לנפוש בעיר הדרומית. במקום זה היא מחייכת ומפזזת
אם בן ארצי ישוב אל עצמו כפי שהוא מבקש, איך יכתוב שירים? הם לא יגיעו לפני הסתיו ובטח לא לאחריו. בן ארצי ממשיך במסכת התשאול העצמית הסובבת על ציר שחוק של להיות או לא להיות. זהו נושא גיל התבגרות קלאסי.
הניסיונות של דניאל סלומון למצוא את עצמו – עלו על שרטון. השיר הוא חשבון אמצע חיים, סיכום החרדות הקיומיות. הדמיון והחלום לא נתנו תשובות למצוקות. גם המסעות למצוא את עצמו במקומות רחוקים – לא הושיעו. המשאלה שאלוהים לא יעזוב אותו
גיל גובר מנסה לומר משהו על הפליית מיעוטים. יש כאן חומרים צפויים: "חובש כיפה", אלה "שבאו מאתיופיה" "שחורים בדרום העיר" ומשפט פרוזאי צורם כמו "משחק המיעוטים שכה שגור בארץ".– נטע זר בשיר, פוגם בקוהרנטיות שלו. השיר נפתח ב – מְקוֹנֵן
למה לא שמרו את השיר הזה לאירוויזיון הבא? מצד שני אחרי שסלבדור סורבל זכה עם שיר פורטוגזי אישי בעל איכות של שנסון אותנטי, אולי בכל זאת התקדמנו. אולי אירופה כבר לא קונה מוצרי EDM אינסטנט. דנה לפידות משחקת אותה קצת
בדרך אל האושר הממשמש ובא, משהו קרה. היא נבהלה. הוא שתק. מבחינתו היתה רק אפשרות אחת: לאהוב כמו פעם. ביניים נותר לו להמתין ללא מוצא, ועד אז להשתתף בעצבותה – עד שתחלוף. את דכדוכו שר יקיר הלל בטון קודר על
החוץ – מפחיד. הבית – זו בחיקו של זה – מרגיע. נדוש? מאוד. מצד שני: מה כבר הציפיות משיר קטן על שגרת חיים נורמלית. מתחת לשמיכה הם מרגישים כמו ים. נחמד. הייתי מוותר על השורה "בחוץ יש חוקים רעים וחזקים",
כשמדברים אהבה מכפילים את מאה שנות בדידות בעשר, ואז חוזרים עד לעייפה על האלף הזה. גידי דבוש אכן מפליג למרחקים בתיאוריו כדי להסיר דאגה מלב האהובה ולהודיע לה באמונה שלמה – "אנחנו שני חצאים של אותה נשמה", מה שאומר שאין
השיר שמסיים את "שעון חורף", אלבומו השני של עידו רצון, הגיע עם שני קליפים, יוזמה די נדירה המעידה על היחס המיוחד שיש ליוצר לשיר הזה. רצון מגיש אותו ברגישות ובהתרגשות. השיר הוא ניסיון לברר מהות של דברים שהתרחשו בחייו. ראיית
המסקנה שסהר חגי מגיע אליה: תודה על כך שאתה חי, קיים, נושם ושורד. אל תבכה יותר. אולי זו הדרך. אין תרופה אחרת. חייה את השגרה, אל תוותר כי גם זה כבר לא משהו, שיש עליו ביטוח. המוסיקה הקלילה הולכת בכיוון הזה.
מה שהיה הוא שיהיה, שר תום גפן, הבחור החדש בחבורת ילדי החוץ של עילי בוטנר. אין שינוי במהות הקיום. אתה יכול להיות מאושר לשעה אחת, להתנחם בשירים שישארו, אבל אז אתה מבין שדבר לא ישתנה. במזג האוויר, בנופים, במצבי הרוח,
דנה ברגר תצרף את השיר לרשימת השירים האולטימטיבית שלה. שיר להתאהב מהאזנה אחת. פשטותם היפה של המילים והלחן. תפורים במדויק למידותיה. צרויה להב כתבה על קסם ההיוולדות. הכל נגזר מהקסם הזה, מפלא היצירה – "כל הנחלים נובעים וזורמים ממנו". מה
האור שנשקף בחלון מסוים מעורר את חושי הסקרנות ומוביל להרהור על מהות החיים – "אתה צל זמני בעיר של נצח אוסף רגעים". נתן סלור שר שיר קטן, אינטימי מלא קסם באיפוק, כמו כדי להדגיש שהוא הסונגרייטר של השיר, מביע את
מה עוד אפשר להוסיף לדואט המקורי המוצלח של גלי עטרי וסגיב כהן? עופר פורטוגלי "החליף" את גלי עטרי בלאה שבת כדי לחדש את השיר בגרסת בוסה נובה מעוטרת בנגיעות ג'אז. פורטוגלי בחר לפרויקט "עושים ג'אז עם עופר פורטוגלי" בשירים ישראלים
את התפקיד הראשי בשיר העניק אביב גפן לזמרת הרוק אורית שחף מ"היהודים". ההצדקה הפשוטה: השיר נכתב בלשון נקבה. אבל נדמה שאביב חיפש זמרת כדי להעניק עוצמה "רוקיסטית" לשיר שנשמע בלדת פופ אמצע הדרך. אורית אכן מצליחה לבטא את עומק התחושה
מצוקת הרומנטיקן התורן. העולם רע, האנשים משונים. קחי אותי איתך. אני אפילו אביא גיטרה. ניב דמירל מנסה לשחק אותה המתבודד המנוכר בחשכה ("השמש נעלמה לי לשבוע"), משרבט מטפורות סתמיות כמו "היום נכבה לי כמו סיגריה על המדרכה". מה קרה? סתם ככה,
השיר הוא וידוי התפקחות של מי שמודעת להיותה בעייתית. בהיבט הפסיכולוגי, יש כאן הכרה אישית במגבלות. סופי צדקה שרה את השיר בגוף ראשון, בטון רך-מדוכדך. המנגינה זורמת באפיק לא שגרתי, בעיבוד שמעטר בצלילי מזרח. יש תחושה, שיש כאן ניסיון ללכת