אהבה נוסח דניאל קורן. יש בה מוסיקה של צלילים "שנמסים לאט", הכל סביבה הופך "חלום חסר משקל". קורן מנסה לגעת בקשר שבין חומר לנפש, מה שהרגש מחולל במציאות, כמו גם בקשר בין נשימה לחלימה. הלחש הממולמל של הפתיחה הופך הרמוניות שמימיות על
אילן דמרי מנסה לצחוק על עידן מודעות היתר. לא בטוח שמודעות מגדירה נכון את התובנה, כי היא מהווה מושג יחסי. העובדה שאדם מודע לעצם קיומו של דבר מסוים, עדיין אינה אומרת שיעבוד או התמכרות. דמרי התכוון לומר: כאשר המודעות לעניינים
בואו נסכם את השיר באול איי ניד איז לאב, אבל איזו אהבה? צלילי השירים הם כמו נחלים שהולכים אל ים האהבה הגדול, והים לעולם אינו מלא. אז הנה – עוד נחל קטן ומפכה של אהבה. קוראים לו סלגניק, והוא מחפש את
החיים הם יפים, יצירת מופת של אלוהים, ומבחינת ישי לוי – הגם שעבר כבר "הכל" בהם, מבחינתו החיים תותים. "באתי לאהוב ולשמוח, נצחתי בזכות המוסיקה, ואני לא מתנצל על זה". למה שיתנצל? מנין ההרגשה שהוא צריך להתנצל על מה שהוא?
אנשים צעירים עוזבים בית, אהבה נכזבת ונוסעים לעתיד מעורפל. קוראים לזה "לחלום בגדול". מאיר שושן מספר את הסיפור שלו. אין בו משהו מקורי מיוחד שיש לרוץ לבשר עליו בראש חוצות, לא הטקסט, גם לא המוסיקה. מצד שני – הכל כאן
תסכימו עם אושר כהן שגוף שלם לא יכול לעבוד על חצי מהלב. גם קרדיולוגים יאשרו את הקביעה. חצי מהלב – מצב קריטי. זקוק להשתלה דחופה. ובאמת: הבנאדם נשבר, התפרק, התרסק, השתגע? חזר בתשובה – לא משום שהוא הפך מאמין גדול
גם ניב דמירל ברשימת הזמרים הבוכים על על אהבותיהם הנכזבות, מבכים את געגועיהם. מה עשית לי, מה את עושה לי היא לשון פרוזאית כמו מקונן "אני מסכן תרחמי עלי", מצד שני השורה – "את נעלמת לי/ ולא שכחתי את המנגינה" היא
מוסיקה ישראלית 2018. על מה שרים אנשים צעירים? על בדידות במיטה. כמה לא טוב לי בלעדיך. קר לי בלעדייך – בשני קולות. שיר כזה יכול היה להיכתב בברלין. בדידות חורפית אירופאית מפונקת שכזו. לא ארץ אוכלת יושביה, לא פצצה פוליטית
הסינגר סונגרייטר מפעיל אקורדים פשוטים, מלודיה וקצב שבין פולק לרוק כדי לספר את סיפורה של מי שממשיכה לחפש את עצמה בנתק מוחלט, כשמה שעוד מחבר אותה עם היקום זה הריקוד והמוסיקה – כי הם מביאים אותך "להתערבב עם היקום". היא
הבנאדם במצב קשה. "אילת עם ילדים – סיוט של החיים", "לא מוצא שום מנוחה", "כועס על כל העולם" "את ואני לא מדברים", ועדיין למרות, ואולי בגגל הכאוס האישי, מבקש "תאהבי אותי גם", "תאהבי אותי סתם". כלומר? בלי סיבה, כבדרך אגב?
עמרי גליקמן כותב סוף סוף טקסט עם יד על הלב. מנסה לגעת בדיכוטומיה של ההצלחה. מול היום היפה שיש לכולם – אצלו יורד גשם, שבר ענן. במסלול הזה, אתה מוצא את עצמך הולך על העמדת פנים ושקרים קטנים כדי להיראות חלק מהשמש
מה שרה דורון טלמון? שהנמנום יביא ישועה לאדם ולאונושות. זו התובנה? נגמרו לה הרעיונות, שהיא מבקשת לנמנם נונסטופ. להקות פולק של פעם נגעו במסרים עמוקים יותר, בסביבה בה הם חיים, בעניינים של חברה ואידיאולגיה. אנחנו לא חיים בשווייץ. זו ארץ
למה בדיוק מתכוון גושן ב"לחלום"? בטח לא לחלימה – חוויה שמתרחשת בעת השינה, שלבנאדם אין יכולת לשלוט בה ולכוון את השתלשלות העניינים באופן רצוני, אלא למשאלת נפש בלתי מושגת. ואם כן, מהי? יש מי שאצלו חלום מסתכם בוילה או מכונית
18 שנה אחרי מותה, ביום הולדתה ה-61, שרים זמרים את שיריה של עפרה חזה. זהו אלבום קאברים לשירים שמזוהים איתה בפרויקט משותף של כאן גימל וחברת "הליקון מיוזיק". שני מצבים: או שהגרסה החדשה מעניקה לשיר/ הארה חדשה או שהיא סתמית, ואז עדיף לחזור לביצוע
לשניהם אין כבר מה להסתיר. רואים עליהם את התחושות. העצבים חשופים. שניהם מבינים שזה המצב. השריטה שלו שרטה אותה. הנשיקה והסטירה שבעקבותיה. מתכון למלנכוליה מתוקה? תרצו: מתיקות מלנכולית. קרן פלס מבקשת התאהבות מחודשת. היא אוהבת דואטים. זה מסייע לה לנתב דרכה
שיר ציני על יציבות מוזרה ביחסים, בהם השליטה היא בידי צד אחד. גל טבת בוחן את היחסים איתה מזווית ראייתו של נשלט טוטאל. הוא יבוא אליה בכל פעם שהיא תחליט לקרוא לו, ולא משנה הסיבה, גם אם היא כלבה. הוא
מתכון הצלחה: קובי פרץ אחרי הכלא עושה סולדאאוטים ברידינג 3. ממנף קריירה. פסיכולוגיית ההמון: שחק אותה זמר מתקרבן, טון מתבכיין, יש סיכוי שיניפו אותך מחדש מעלה מעלה. אמרו לו שהחיים קשים ושיצטרך להתמודד, אומר השיר. באמת? החיים קשים? ואללה. איזו
זה מזכיר לי סיפורים על הישראלי שמתחיל עם תיירת בלונדינית על חוף הים. אלא שכאן התהפכו היוצרות. הגברת שאינה יודעת עברית (אבל יודעת לקרוא לו "מאמי") מזמינה אותו, ולמרות שמהמבט שלה נהייה שיכור, הוא חש לא מוכן, מסוכן, חושש להסתבך. היא מחפשת
זה אחד הטקסטים הגרועים ששמעתי לאחרונה, גדוש קלישאות, מהסוג שקונים בפחות משקל. שיר אהבה-בקשת נישואין פשטני לאללה. לא ברור מה עושה כאן הסערה שמתקרבת. מה היא שייכת לשיר? ומה הקשר של מה שרץ ברשת לאהבה שלו? סתם סתם סתם. אדיר
הסינקופציה בפסנתר בפתח השיר הנשמעת כמו רגטיים, מתאימה לאריאל זילבר. גם הלחן הוא אריאל זילבר טיפוסי. על מה השמחה? חבר מפעם הזמין אותו להתארח בישוב באמצע הגדה. נזכר בימים שלא היה מה שהפריד ביניהם כחברים. השהייה בטבע הייתה נטולת בעיות וגבולות. נרדמו
רונן פרי הולך רחוק, ולא מגיע לשומקום. השיר עוסק במסע אישי כואב מצד אחד, בקשת הצלה לעצמו וגם לעולם, וסוטה סטיה לא עניינית לעניין ארס פואטי (התייחסות של האמן לעצמו ולאמנותו) במעין תמיהה תמימה – "איך זה ששיר מתייפה כשנשבר לי הלב?"
"גן הפעמון" הפכו טקסט אקראי העוסק בבקשת הכוונה של אדם למהלך רוק סוער. גיל שפירא (כתיבה, שירה) מנסה לייצר סיטואציה משכנעת להזדהות איתו. הטקסט עוסק רק בקריאה להכוונה לאיזה כוח עליון ("אתה יודע הכל") שעד עכשיו "שתק" – מבלי לגעת בנסיבות/ מניעים
"אם לומר אמת" שר נועם בנאי – אני לא יודע כלום. לא טוב לי, מבולבל, לא משוחרר, לחוץ – אז הגיע הזמן לשחרר, להשתחרר, להרפות. לתת לעצמי לזרום ללא כיוון. זו התובנה. הסינגר-סונגריייטר שחי במצוקה, מתנחם באישה ומוותר על שליטה. משוררי
בטלי את עצמך, את אישיותך בשביל לקדש את היופי. מה רע? שחר גוטמן כמו מתפקחת כדי לשדר מסר שנשמע כביכול אירוני, אבל השינוי מתברר יכול להושיע: עזבי אותך מהמהות הפנימית, לכי על חיצוניות. את גופת אישיותך עיטפי בניילון צמוד. לכי על
לעומר אדם אמנם נשבר לו להקליט "עוד שיר בנאלי", אבל מה שיצא לו זה ממש עוד שיר בנאלי. כבר כתבתי בביקורת על החדש של דודו אהרון: אני נמצא תחת מתקפה של זמרים שבורי לב מאהבה נכזבת. מה יום מיומיים? שנאמין למתבכיינים?
מחלקת הלב של הז'אנר הים תיכוני עובדת 24/7. משה פרץ פציינט קבוע. מה קרה? הפעם – פרקה לו את הלב, שדופק על מאתיים קמ"ש. רק שלשום שמעתי את הלב של דודו אהרון פועם ממש באותה מהירות – 200 קמ"ש. זמרי
ישראל קמחי, תקליטן ומתופף, בחר להסתתר מאחורי השם "סלב אנונימי" כדי לקדם את הקאברים שהוא עושה (בקומוניקט שנשלח עם השיר – הוא מדגיש את הרצון שלו להיות "ויראלי"). יש כאן הומור מסוים, אבל אני לא מת על הגימיק. אני אוהב יותר
איך שוב לא עמד בניסיון. מצד שני – לא הכל אבוד. נכון שמה שהיה עד עכשיו – כבר לא בטוח, אבל יש מצב להתחדש, לשמוח ולנוח. היחסים סובלים ממורדות, יש שאלות טורדות, אבל ד'אור לא יתקע במדרון הספקנות הוא שואף
אמאל'ה שמחה, אבאל'ה שמח. כולם שמחים. גם שרית. יעצו לה: תחזרי לאולם החתונות. עם ישראל נמצא שם. שרת התרבות נמצאת שם. תעשי להם שמח. זה אינו חזון אחרית הימים. כולם מוזמנים ובאים לחתונה ללא הבדל עדה, מין, מעמד ומצב כלכלי.
האוויר, השמיים, המים, החושך. שרון קידושין נשענת חזק על הטבע כדי להביע חסר, בדידות. החושך רועד, הכוכבים בודדים. השאלה "לאן" מציפה את השיר. היא כל כך דומיננטית, שהשיר מצטמק. המוסיקה מצליחה למלא את החסר בצורה חלקית. המנגינה משדרת הלך רוח. העיבוד לכלי מיתר
