ביקורת שירים ישראלים

מה יום מיומיים? חגים בפתח. תהילים בחג ובמועד מתקבלים בברכה. כשזה לחן חדש ל"מזמור לדוד" של אביתר בנאי – על אחת כמה וכמה, ברכה כפולה ומכופלת.  השפה התנכית חלק מההוויה התרבותית, פסוקי תהילים –  מהם  שואבים כל תפילות עם ישראל.  בתוך

את המילים של השיר לא הייתי מדגים בסדנה לכתיבה יוצרת. הדמעות שנופלות (ממש נופלות?), דימוי העיניים לנהרות (הדימיון משועמם), אילת כ"איזה גן עדן" (איזה באמת?). ירדן ג'רפי, מי שהשתתפה פעם ב"כוכב נולד" עונה 7, לא ממש הקפידה על התמליל אותו היא

בואו נשתתף בצערם. כתבו שיר עצוב על יחסים. העצב יכול להיות ענוג. מחמם לב. גיא ויהל נועדו בעצב ובשמחה. הלב העייף, התמה והמבולבל, ההבטחות, המציאות הטופחת. שני קולות שמשלימים זה את זה. הנמוך והגבוה. לא טקסט שעליו מקבלים את פרס

הריגושים שבתאהבות. הספונטניות, הסיכון, הדופק המואץ. מהזווית של אניה בוקשטיין: זה בא וחולף. "כי הכרתי כבר את הדרך/ בסופה אני אהיה שוב אבודה". הריגוש הגדול יסתיים באנטיקליימקס. המנגינה הקצב מעלים על קו דאנס המנסה לייצר דרמה סוערת. בוקשטיין רוצה להעביר את

"כל אחד רוצה להיות זמר", שרו בזמנם אריק איינשטיין ושלום חנוך. לפי כמויות הסינגלים שיוצאים אצלנו – ממש כך. לא לכולם זה מתאים. נחמיר ונאמר – לרובם לא. פרידן (יואב פרידנזון) רוצה להיות זמר, לפי הסינגל הזה – הייתי מחזיר

אז מה הבעיה שלו, ש"אין לו מילים"  להגיד לה והוא בוחר לשיר.  שהוא מדוכא ("נמאס לי מעצמי") נטשה אותו? מתעלמת? ולמה היא בוכה?  מה עושים? האם קניית שמלה בזארה "תסגור לו פינה" ביחסים איתה? ומה מתכוון ב"בואי נאהב קצת" –

אמנים צריכים ללכת לפוליטיקה, אולי להקים מפלגה. רובם אפילו לא כותבים שירים על המצב. האסקפיזם חוגג. שירי חתונה – מוצר עובר לסוחר. עצימת עיניים טובה לפרנסה. אבל גם שירים "פוליטיים" כנראה לא ישנו. בתוך עמנו אנו יושבים. רמי קלינשטיין מנסה

מה בא לה? לימונדה? משקה נחמד לקיץ. גם השיר הזה – חמדמד וחלול לימי החום שלפני פתיחת שנת הלימודים ופסטיבלי הילדים. אנחנו בבית החרושת ליצור ילדות כוכבות. פונים ליצרנים המיומנים כדי שיוציאו מהמגירה שלהם חרוז טימטום כמו "חם בא לי

סרנדה מול חלון, ירח רומנטי, חתולי רחוב מייללים. מה זו הרומנטיקה הזו ב-2019?! אפשר לקבל את "אנשי הרוח" כמשב קליל ונחמד מן העבר, אפשר כאנכרוניזם מוחלט.  יש כאן חיוך, יש כאן איזושהי התרפקות רומנטית, אבל בגדול – שיר קטן, ללא

המידע החוץ שירי (*) לא נמצא בידי המאזין. תן לרגש לנווט את המילים, ואין כמו שירי מימון לקחת את הלחן הנוגה של ניצן קייקוב כדי לפוך את השיר לוידוי מלודרמטי. מה שהוא הבטיח. אכן: כל הקלשאות. בית ומשפחה ושלושה ילדים,

הילדים המוכים שבחדשות מחברים ותיקי מוסיקה ישראלית. אסתר שמיר-קובי אשרת-רותי נבון.  המטרה הרי מקדשת את האמצעים, ואם זמרים צעירים אינם מתגייסים – נלך על הדור שבזמנו – כותרות כמו "גננת התעללה בילדים" – לא נראו בעיתונים או במצלמות האבטחה. רותי

מבחינת קובי פרץ, גם אם חטפת מכות, גם אם נפלת שוב פעם על הפנים – אין שום בעיה: תגיד ברוך השם, והכל יהיה בסדר. למה הוא מתכוון?  לברכה העממית שנישאת בפי כל כששואלים: "מה שלומך?" ואתה משיב באופן הכי סטנדרטי: "ברוך

עוד שיר חתונה? ממש כך, אם כי  יש כאן סיפור שמוביל לחתונה לפני שהיא מתרחשת. על הבחור שבחיים לא חשב (רצה) ליפול ברשת, התעופף מפרח לפרח, עד שהגיעה זו שכישפה וגם הצילה אותו (ממה? הוא הרי עשה חיים. למה לו חתונה?). ואז

הגברים בוכים בלילה לא רק בז'אנר הים תיכוני. דניאל סלומון תמה מדוע היא ניתקה. מייחל לסיכוי לחדש יחסים. אולי לא מאוחר מדי להתחיל מחדש. לא רוצה להישאר "תלוי באוויר". מוכן להירתם למשימה. נעם רותם כתב לו מילים. מה מיוחד? –

חדוה עמרני (75) מנסה לחזור מן העבר. מה הבשורה? אין בשורה. היא שרה  שיר על איך יוצאים משיעמום. זה מה שקרה מאז שעזבה את ישראל ללוס אנג'לס? מה היא מציעה – להרעיש, להבעיר את עצמנו, להיוולד מחדש וגם … "לעשות טעות".

בתוך הנוף – קצב לטיני מלטף לו את התוף. עדן חסון צובע את הנוף שלו הכי מחושב, הכי מוקפץ – לפי רוחות האופנה הנושבות. כשמדובר על חישובים לקראת הופעות הקיץ – אין כמו שידוך עם עדן בן זקן. שילוב מנצח עוד

אולי  הטון המלנכולי הרך של אור פריי, יגרום לה לבוא, אבל לי הוא גרם בלבול.  השיר כתוב מעורפל: הנושא מתחלף בתדירות גבוהה, ולא ברור מהו ולמה חותר הכותב. מי זה "הוא" בשורת הפתיחה? – הכאב? ואיך "הבלאגן יחזור להיות שממה"? איך

לירן דנינו שר בלשון נקבה את מה שעל ליבה של האהובה. משקיע רגש – כאילו ליבה וליבו שווים. אני מחפש תובנה: מה מביא גבר לשיר אישה במיוחד אחרי שנטש אותה? גם אם ללירן דנינו יש הסברים – עדיין מאבד אמינות. ההגיון:

שיר מודעות לניכור החברתי והבדידות בתוך עולם טכנולוגי שנראה יפה ואטרקטיבי. המבט מהצד על יושבי הבר, על התלמידים בבית הספר אומר דברים קשים על אנשים בתוך המדבר הנפשי של של הרשתות החברתיות. זו תרמית. זו התמכרות שיטתית לבנית התדמית. הוציא

קינתה של מאוהבת מאוכזבת. הבחור נעלם לה, ברח. השקט שאחרי מלחיץ. היא מוכנה להסתפק בצל שלו. רוצה לחוש את הלב שלו. מה שנשאר לה זה רק לחלום.  שרבוט מוזמן. הקומוניקט שהגיע עם השיר חתום ב – "Top Secret". אז כפי

קובי לוריא את דורי בן זאב חוככים בין השד לכרס. מי ינצח? במציאות המקומית חסרת ההומור, שבה פוליטיקאיות קטנות משחרות לטרף מהסוג המיני כדי לפטר בשידור חי איש תקשורת עתיר מוניטין – ההחלטה לא פשוטה. תקציר הפרק: הוא (ירון) חפן את

זמרים צעירים בעלי מנעד רגש אדיר ממשיכים להתבכיין על אהבות אבודות. זה ישתלם להם. לפי הדף לעיתונות  – לאושר כהן יש 24  מיליון צפיות ביוטיוב (כמעט פי 3 מאוכלוסיית מדינת ישראל !) על "ברגעים שאת הולכת". גילוי נאות: אינני בין

אריק סיני שר געגועים לאהבה של פעם. מנקודת מבטו העכשווית – היתה מושלמת. החיוך, הלילה הקר, השדרה, הירח. הלב שגדל. המבוגר שבך מתרפק. זוהי מהותה של אידיאליזציה. ייפוי המציאות ההיא, אבל גם תובנה מפוקחת, שנשמעת פרוזאית בתוך הפואטי ומקהה הקוהרנטיות

אילו זו היתה הביוגרפיה של רן דנקר,  היינו יכולים לומר – תראו לאן הוא היה מדרדר אלמלא… אגב, אין לי מושג אם נועה גולדנסקי לא שמעה את הסיפור מפיו. לעצם העניין: נראה שככל שהראפ מתפתח,  ההפרדה בין ראפר לזמר הולכת ומטשטשת. אולי

יובל מנדלסון עדיין מורה לאזרחות? אם כן, אחרי השיר הזה הוא כבר לא, אלא אם כן מנהל או מנהלת בית ספרו לא נתקלו בשיר או שהם איתו במאבקו הצודק נגד שגרת החינוך המבאסת או שהוא השלים עם המציאות למען פרנסתו.

סאגת גברים בוכים על אהבות נכזבות בז'אנר הים תיכוני תימשך לעד. אין כאן שאלה של מי צריך עוד שירים כאלה. צריך – כי זה חלק מהדי.אנ.איי של הז'אנר. גם דודו אהרון  לא יפסח על שיר על אהבה שלא הגשימה את