ביקורת שירים ישראלים

צוחקים עלינו? שיר כזה כותבים במרתף מעופש? למה? מה קשור מרתף מסריח לכתיבת שיר? מצד שני, "מה קשור" הם מצחיקנים, אז אולי באמת התכוונו להצחיק בשיר הארס-פואטי הזה (  תיאורים הקשורים בתהליך היצירה של שיר). מצד שלישי: זה לא שיר הכי

אוהד שרגאי תוקף את המתלהמים ברשת. השיר נשמע יצרי, סוער ומתלהב בפניה ישירה אליהם. לפי הקומוניקט, הפה הגדול שלהם נפתח בעקבות Home, השיר שנכתב לקובי מרימי לתחרות האירוויזיון. שרגאי מנסה להפוך את הסיפור שלו לדרמה אישית בקצב רוק  מכוון מטרה

דיאדרה הוציאה מקבץ הוראות הפעלה ליוצרת לחוצה, שפוחדת להיכשל. המסר יוצא מספת הפסיכולוג הארס-פואטית שלה. לא עוד שירים למגירות, אלא חשופה בצריח. לשחרר, לשחרר. לשחרר. ביקורת? שאנשים יגידו מה שהם רוצים. תעזי, תחזיקי מעמד. די עם להסתכל על החיים מן

איך הייתה מוסיקת הפופ נשמעת ללא שירי אהבה? היא לא הייתה. נדמה שפופ נולד בשביל שירי אהבה. אהבה מהי?התשובה היא בדרך כלל במהות חסרונה. ז'אק ברל בוחן אותה במבט עתידי –  "אם תלכי ביום קיץ/ אז את עלולה לקחת איתך את השמש". רועי נויפלד

בטרמינולוגיה הספרותית קוראים לטקסט כזה – ארס פואטיקה: שירה המודעת לעצמה, עוסקת ביצירת עצמה, בתהליך יצירת השיר או הסיפור.  היוצר חושף לפני הקוראים את תהליך הכתיבה. עידו מימון נעזר בארבעה כותבים כדי לספר את סיפור היצירה: הקול אינו מספיק, גם לא מכונת

מוצאת עצמה מתגעגעת לתחושות שליוו סיטאוציות ראשוניות של אהבה. פתאום שמו לב שהשתנה משהו בחיים. פרט לשני אנשים – יש בית, סיטאוציה שמשנה נפשית את ראיית העולם האישית. עכשיו התחושות מציפות  מתוך חלום, כי חלום מחזיר ללילות ההם.  מארינה מקסימיליאן

נסרין קדרי מתכוננת לקיסריה (9 בספטמבר), אתגר קידום בשביל הסולדאאוט. תפקיד המנטורית בדה וויס הוא לבטח מקדם מכירות (עד כה תזזיתית וחלולה), אבל עדיין זקוקה לכמה להיטים קלילים ומספקת עבודה למשרבטי הז'אנר, שמייצרים לפי דרישה. ראש קטן – אין בעיה, קליל

טונה שומר את האנרגיה – בשביל שיר כזה. זהו חוק שימור האנרגיה שלו. לא יבזבז אותה על הבלי העולם המודרני. "אני שומר ת׳אנרגיה/ מה לי ולכל השיט הזה?". מילים פשוטות: לא מתפזר, לא פוזל למקומות שאינם תורמים לו להתמקד באמנות

שנשתמש בקלישאה טובים השניים? אחרי האזנה לשיר – היא עומדת על קצה הלשון ולא יורדת ממנו. לא פשוט ששני מוסיקאים בעלי אגואים לא קטנים ילכו יחדיו בדרך אחת כדי ליצור יצירה משותפת. שלום חנוך ומתי כספי מקרבים ראשים ולבבות, מוצאים

שירו לליברמן, מבקש דניאל זמיר. אז ככה: בעת כתיבת שורות אלו, יש מי ששרים לו, רוקדים סביבו, כורעים בפניו ברך. כפרה עליך ליברמן, בוא תציל את הקואליציה. האיש, חמישה מנדטים כולה, מסתובב כמו ראש ממשלה, מסובב את כל המושחתים. הוא

תנו לדימיון לרץ במקומכם. לפני הדימיון הייתי מתחיל בלראות "עיניים דומעות וקצת רגש"  – לא טקסט שיקבל נקודות על ייחוד ומקוריות. השיר המנסה לתאר חוויה חושית על יחסים, נשאר בחלקתו של הכותב. מעט שמנסה להכיל את עומק הנרטיב , אבל

מה עושים כשבידי המאזין לשיר אין מידע חוץ שירי חיוני על משמעותו? המילים עפות באוויר ונשארות תלושות, לא נאחזות בדבר, שבהן רצו להיאחז. יש כאן ללא ספק בעיה. כותב שורות אלו שקיבל גם את המידע (החוץ שירי), ניצל את יתרונו

יצרני הז'אנר עובדים ללא לאות. עכשיו זהו פס ייצור לדואטים. עלו על טרנד שדופק טוב לטובת הסולד אאוט. משרבטים עוד חרוזים שמתכתבים עם שמחות. עם כל הטירוף שקורה ביניהם (מחטיפים זה לזו?), סתם (למה סתם?) מרגיש כמו סרט ישן (למה התכוון

"אם אנחנו עם נבחר בחרנו חרא דרך/ חלקלקות זה כישרון, ליושר אין כבר ערך, בוא נצחק על השילטון, נסחוף את ההמון/ בסיסמאות ריקות נציע עאלק פיתרון – נוציא דרכון!" יש סוג של שירים שלוקחים לך את המילים מהפה. אביחי הולנדר

וידויו המתבכיין של המאהב ההרוס. מאחוריו מלאך המוות, מפלצת שיוצאת ממנו כשהוא שותה. האהובה שליבה צבוע "בצבע זהב" – לא תבין מה עבר עליו ובתוכו. בינתיים הזיכרון שלה "מרים לו" (שזה?) ותודה לה כעל "התקופה היפה".  כמו במרבית שירי שבורי

נתן גושן מתכונן לקיסריה ביוני, ומחבר עוד אינסטנט פופ על אהבה ממרחקים שמעוררת געגועים. הלב שהיא חרטה עליו, סופה שמרימה הכל ומסובבת אותו, ואיך אפשר בלי מאמי. הו מאמי.  המתכון המלודי, ההפקה בעלת המרקם הפריך, הקול הכמו מיוסר – צפויים. גושן

יוסף שר על אהבת חינם על משקל שנאת חינם. כלומר – אהבה ללא סיבה מעשית, ישירה, רוח טובה, שמדלגת על כל מה שהיה, על מעמד ("זרקת את הכתר של המלך"),  כולה נתינת הלב. יוסף מתפעם במילים שאומרות מצב אידילי-אוטופי –  התאהבות

אני לא מצטרף לריקוד הגאולה של אריאל זילבר. מה יום מיומיים? האם יש תחושה שהיא מתקרבת? ממש לא. העם מפולג, הביטחון על הפנים. אבל זילבר חוגג. חבלי משיח הנה זה בא. אם להיות ריאליסט – זה לא השיר שיאחד את

צמד המילים "גם אני" אכן הופך את השיר לאמירה נשית קולקטיבית של Me Too או של I was there, too.  המוסיקה מעוררת תחושה של ז'אנר "אנחנו העולם" (שיר צדקה שהוקלט על ידי להקת העל, USA for Africa) תרצו: שירתן של שלוש

נרקיס נותנת לליבה הטעון לשיר. הקול מגיע משם. יש במוסיקה סממנים של שירה אל זמנית. הקול הגבוה שר מן הפתיחה מצוקות שברון לב, באמצעות מטפורות של ים ו"ספינות משא של הלב". בשיר האפוף אווירה נוגה, מקוננת נרקיס את תחושת הריק

נצא עם "קאדנס" (רן זילכה, אמיר שוורץ) אל טנג'יר בקצב של צהרי יום מהבילים. מתוך עומס החום הקייצי הכבד עולה מעין חיזיון תעתועים של זוג מתוך חוויה בעיר הצפון מרוקאית  שליד גיברלטר. ספינות ענק באופק, דמדומים שעוטפים באדום את הכיכר, הצחיחות 

"שכונת המצליחים" אינה הבעיה, אפילו לא הפגישה המוזרה עם אלוהים במעלית, אלא הנפש הבוכה. הפרספקטיבה הסוציו-אקונומית היא רק רקע למצוקה הפנימית. את הנפש הזו מצליח אורי ביילין להביע בשיר הקצר, להעניק למילים תוכן אמוציונאלי נוגה החל מצלילי הפסנתר בפתיחה, המשך

ההודעה לעיתונות בישרה על שיר חדש וקליפ חדש. אז נבהיר: קליפ – כן, שיר – לא. "אנה אנחנו"  יצא בדיוק לפני שנה באלבום "וולקאם טו איזראל". אז לא התייחסתי אליו בביקורת על האלבום. הוא נשמע לי אפילו איזה "פילר", בלדה עצובה על משבר

הגעגוע לטוב של פעם – בשני קולות. עדי חייט וענבל פז חברו לשיר אותו. הזמן – בעל משמעות. גם פריטים מסביב. אוהבים מתגעגעים לאהבה ישנה. נדוש? כן, אבל נדוש לעיתים קרובות הוא האמת לאמיתה. היו ביניהם שעות משותפות, יפות, שממרחק הזמן

כשרגש חזק, לפעמים לא מוצאים מילים להביע אותו. אלעד תבורי, האח הצעיר של השבט המתוקשר, עולה על גדותיו מרוב מילות אושר, שופך כל מה שנדוש, שטוח, שבלוני עד משעמם מתיאורים כמו "את כל העולם", "את מגדלור של אושר" ועד הצעות למימוש

עידן עמדי שר געגועים מחודשים לאהובה. יש חורף. המבט שלה ששב אליו. חשב כבר שיצאה מחייו. אבל פתאום, הוא זקוק לדעת מה היא מרגישה, לא רגוע. מה קרה? שיר ישן שחיבר מחדש. עמדי מסדר  קלישאות שירת געגועי האוהב בפאזל חדש.

יובל ירון מתוסכל. הלבד מרגיש לו בד"כ בסדר, אבל גם כאשר הוא (הלבד) מרגיש פחות טוב, והוא משתוקק לתקשורת – המציאות טופחת על פניו. גם החברים נעלמו אט אט. לכל היותר, הם יבואו כשיצטרכו משהו ממנו, חושפים שיניים יותר מאשר

מאיר קמחזי משתף את הטבע בתחושותיו. העמיס דימויי שמיים, ים ומים על מסכת הרהוריו. אחת הבעיות של מי שחותרים להיות סינגר-סונג-רייטרים היא בנסיון להתפייט יתר על המידה כדי לרדת לעומק כאבם, נשענים בקלות לא נסבלת על מטפורות, כי השימוש בהן אמור

הקהל מת על שידוכים של זמרים מצליחים. סוג של עיסקת חבילה כולל קורטוב של נוסטלגיה. אמרו שעבר ביניהם "חתול שחור". פייק ניוז. תקשיבו לשיר. נכון ששלומי חשב שהשידוך מיצה את עצמו ופבלו היה זה שהתגעגע, אבל כמו בחיים יש נישואין