השיר של חן כהן הוא אחת מאותן בלדות אותנטיות פשוטות במילים, אבל כואבות באמת. זהו שיר על אובדן, פרידה ואהבה שנשארת, כתוב מנקודת מבט אינטימית מאוד, כמעט כמו מכתב שלא נשלח לסבתא שנפטרה. השיר מתמקד בשאלה החוזרת: “איך נפרדים ממך?”.
חן כהן דוהר על דאנס קליט בשיר אוטוסוגסטי זהו מונולוג מנטלי שבו אתה מנסה להשפיע על עצמך דרך חזרות של אמירות או מחשבות במטרה ליצור שינוי בתודעה, בהתנהגות או בהרגשה. כהן שר על התמורות שמביא הזמן עליו תוך עידוד עצמי
קול רך מספר סיפור שגרתי על אהבה בבוקר אחד, משדר רגש עמוק במוסיקה שמחברת הרהורים לתחושה. חן כהן נאחז בתובנה פשוטה על זוגיות: באהבה יש הרבה מה להרוויח — קרבה, חום, משמעות — אבל יש גם פגיעוּת. כשאתה אוהב, אתה
שיר הוא סוג של פסיכואנליזה עצמית. חן כהן עוסק בשיר הזה בבעיה נפשית. קולו המשווע מתביית על פסקול מלו-מלנכולי. הוא שר על אהבה כואבת. זהו הטווח שבין השקיעה במרה שחורה, הרחמים העצמיים וההתמודדות עם הסיטואציה.. האהבה שהופכת כאב היא מצב
אנחנו ב-2024. מלחמה בכל מקום, אובדן אהובים, שכול, ייאוש, חרדות, טראומות, ואין אופק, אין מושיע. מה נשאר? האם מוסיקה תנחם? השירים מלווים את הנופלים, וחן כהן הנפלא חוזר לשיר של אהוד מנור ומתי כספי ששרה יהודית רביץ בפסטיבל הזמר של
"גיבור" הוא מושג שנשמע הרבה מאוד בתקופת מלחמה, ואלה ימים שמשתמשים בו בקונטקסטים שונים – מחיילים בשדה הקרב ועד משפחות שחוו טראומות. סביב המושג "גיבור" ישנן שאלות רבות: האם גיבור או גיבורה נקבעים לפי הערך אותו הם מייצגים או לפי
אחרי כתב האשמה נגד מי שגרם לה כאוס ובלגאן, היא בכל זאת, משאירה את החולצה שלו אצלה. התרסה, או געגועים? נראה שהמכתב נגד הגבר העיוור, שרואה רק את כל מה שמספק אותו – משני. העניין המרכזי בפוסט פאנקיות הקלילה ובהפקה
יש לא מעט כאבים והתלבטויות במערכת יחסים בין בני זוג, כאשר הזוגיות מרגישה מצב חדש -ההתרגשות הראשונית נמוגה, הפרפרים נעלמים .בשקלול המרכיבים בין הטוב והרע מגיע חן כהן לתובנה של "למה לסכן מה שבנינו פה/ מבלי לדעת איך זה ייגמר".
על מה ספיר סבן באמת מבזבזת את הזמן שלה? ומדוע בוכה ומרגישה שמפספסת את החיים, ומה בכלל היא מחפשת, ומה צריך לעשות מי שידע שגם הלילה היא בודדה? הייתי מבקש את מספר הטלפון שלה, אבל לא בטוח שספיר סבן יודעת
ספרתי 14 "זה" בשיר, ואני מנסה לרדת לכוונת הכותב בשימוש המרובה במילה הזו. האם ה"זה" הוא ה"ריקנות" שממלאת את חיי או משהו חמור יותר? כיוון שכהן "לא מחפש למלא מה שחסר", ומעדיף לרקוד "את זה", אני משאיר את השאלה פתוחה
היתה לו אהבה גדולה כל כך שלפתע נעלמה, כאילו נחטפה למקום אחר, כאילו נפחה את נשמתה, אהבה מיוחדת שאין מילים לתאר. עכשיו הוא יהפוך כל גרגיר ואבן כדי למוצאה ולהשיבה לחיקו. יהמו רגשות האהבה. תן לרגש לרוץ לפניך. חן כהן
חן כהן מבין יותר טוב מכותב שורות אלה למה מתכוון המשורר ב"לאכול את העולם"? מה רוצה להיות? מה התפספס? כהן לא נמצא בפרטים. הוא חי את תחושת הרוצה-שיהיה -לי-טוב. השיר נשמע לכן יותר גחמה של התפרצות ספונטנית ברגע של –
חן כהן הלחין תחושת כמיהה לשם. ההליכה למקום ההוא מהכאן היא שמניעה. היצירתיות היא שמובילה ומכניסה לתנועה שבין תסכול להתמכרות. אתה תמשיך לכתוב שירים, כי לתחושת היצירה (דמיון) אין שובע. יש רגעים שאתה מרגיש שם, ואז אתה נופל ומתרחק, וחוזר
זו כבר יותר מתופעה: יוצרים-זמרים משתמשים בשיר כסוג של תרפיה פסיכולוגית. היכולת לחוות את עצמך לעומק, על מנעד רגשות ולנסח שיר ומנגינה לתחושות. יש דברים שיכולים להיאמר ולהיחוות דווקא מתוך הידיעה שהם מעוגנים בקפסולה האומנותית. ב"מפחד מהאמת" מנסה חן כהן
געגועים לאהבה אינם בהכרח למשהו ספציפי. לפי טון השירה כמו גם המנגינה, חן כהן נמצא לגמרי בתוך פנטזיית התשוקה הבוערת בו והעוטפת אותו. זוהי מעין הזיה שכולה מעוגנת בציפיה לטוב, סיפוק אישי כדי להגשים משהו בטווח שבין אשליה למציאות. כהן
חן כהן מעדיף את חצי הכוס המלאה. אופטימיסטים מאמינים, כי אנשים הם טובים במהותם ומאורעות בחיים הם מבשרי טוב. "אנחנו נעבור את זה", הוא מבטיח למי שאיתו. השיר הוא מעין עיסקת חבילה של מי שמאמין שיהיה טוב, שאין להתייאש בשעת
זה שיר אהבה שמגיע ממקומות שמתחת למיתרי הקול. למעשה, חן כהן אינו צריך להפעיל קול גדול. תן לרגש לדבר, והוא מדבר. שיר על הספק המכרסם בהתממשות מחודשת של היחסים לאחר פרידה מאהבה. עברו כבר ארבע וחצי שנים, ועדיין – הוא
שירתו של חן כהן הזכור מ"דה וייס", נשמעת בפתח השיר רופסת, נוגה ועייפה, כמו הוא חווה מצב של חולשה על רקע הגילוי שאין עוד אהבה ביניהם. זהו שיר על הפער בין רגעי אובדן יאוש לרגעי תקווה. הטון נוגה, הקול הגבוה
מבקש שלא תלך הלילה, כי הוא אוהב אותה כשהיא בוערת (בלילה), מתמלאת כמו ילדה. בבוקר נמחקת, נאספת מחדש, באה והולכת. גם על רקע הפער בין הציפיות שלו ובין מה שהיא – הא זקוק לה. חן כהן כתב את זה הכי
איך אמר שלומי שבת על ליאל צבחון: הדרבוקה נמצאת בגרון שלה. הקהל בבית החליט שצבחון – אינה ממשיכה. הדמעות של שבת מוצדקות. היא מהיחידות שלוקחת את הסלסול למקומות חדשים, והביצוע שלה ל"אלוהיי עד מתי" האדיר את המקור של זוהר ארגוב.
שרון רוזנבאום, מהנבחרת של מירי מסיקה, זמרת שליוותה בעבר את אברהם טל, שרה יחד עם חן כהן את "על הגשר הישן" של צרויה להב ורמי קלינשטיין. הדואט הפרה את שניהם. רוזנבאום שרה נפלא, גרמה לטל להתרגש עד דמעות. אחרי שמסיקה
נושא הדיון העמוק בין השופטים היה על "טיסה 5325" של משה פרץ בביצוע ג'אק טארב. אביב גפן ירד על השיר – "עושה עוול למוסיקה המזרחית". מירי מסיקה טענה בצדק: "זו אינה מוסיקה מזרחית. זו מוסיקת רחוב שרוקדים אותה. פופ טהור" (רחוב
