יוסי פרץ

שירו עם שרון רוטר "להפליג להפליג" וצאו איתה לכיוון כוכב בשמיים אי שם. קחו איתכם את הילד שבכם, את הילד שאיתכם.  המוסיקה החלומית תישא על כנפי הדמיון לעברם של איים קסומים בהרמוניה מופלאה ובקולה המעודן. עיבוד שמנתק את ההפלגה מהווית

אילן דמרי שר את החרב-עלי-עולמי אחרי עזיבת האהובה. כל התחושות הקשות שמציפות בבת אחת. תחושת האובדן והכאב  היא חוויה עמוקה ומורכבת. מרגיש כאילו חלק מהלב נקרע, והשגרה היומיומית מתנפצת. ,החיים מרגישים שונים בהרבה מתמול-שלשום בלי הנוכחות של הנוטשת. זהו תהליך

יש מצב לסוג של אופטימיות שאינה מתכתבת עם אסון שממשמש ובא?  עכשיו כשמודי הלך לעולמו ללא עת, אני נזכר בשיר הזה ובמילות הפזמון החוזר שהופך עכשיו אירוני עד כאב: אז למה לדאוג – למה לדאוג עכשיו/ בסוף המילים יגמרו והשמש

יוסי ומודי, זיווג "אחר" ומיוחד במוסיקה, הצליחו ליצור ביחד איזשוהי אמת  הישרדותית שמקבלת ביטויים מוסיקליים שונים העוסקים בהוויה  המקומית בפרט והאנושית בכלל. הפעם חידשו  את "כומר בריטי" – שירו של צחי הר-נבו שנפטר הקיץ בטרם עת. הר נבו היה בסיסט

"השם נתן, השם לקח/ יהי שם ה' מבורך" הוא משפט של אמונה ונחמה. אתה מאמין שהרע נגזר משמיים. זו גם נחמתך במקרה של אבדן היקיר לך מכל.  חמוטל בן זאב נגעה בשני האספקטים האלה. היא  מצטיידת ב"הפק"ל ההלכתי", כורכת את

איך אף אחד לא חשב על זה? לעשות למגילת העצמאות מוסיקה! אני משתדל לא להיות ציני, ומתקשה לעמוד בזה. מצד שני: כשיוסי פרץ ומודי בר-און יצאו לשדרות רוטשילד מול הבית בו הוקראה המגילה לרקוד את המלל שבה, הבנתי שהרצינות היא

שמעתי את הביצוע של חוה אלברשטיין בטרם הגרסה של סי היימן המופנית ומוקדשת לאביה, נחצ'ה, לאחר מותו. שיר עצוב, הגם שמילותיו אופטימיות. היינו כה שונים, עכשיו אנחנו דומים. הכל בעצם טוב. שאלת ה"מתי" היא יותר שאלת ה"איך" קרה שחלה ביניהם

בשגרה שבזוגיות יש מצב של אוטומטיות, לפיו דברים נעשים כבר בלי לדבר, וגם אם מדברים – משפטים חוזרים על עצמם. ההדמיה לדגים ששטים אל עבר אוקיינוס רחוק אינה פותחת צוהר של תקווה להיחלץ מהמצב הזה. להיפך: היא מחזקת את האלמנט