מוסיקה ישראלית

זהו שיר על מציאות מפרספקטיבה של מי שמודע למציאות, ומשרבב את האירוניה שבעטיה. שלום גד שר על ה"אנחנו" שעסוקים "בלא למות". להיות עצובים זה מותרות עבורנו. עצב נועד לנסיכים, לב שבור – לעשירים. "אנחנו" צריכים להישיר מבט אל המציאות הזו,

השיר הוא על גבולות ביחסים. תמציתו: אם את רוצה את הכל, לא תקבלי דבר, אם תכבדי הגבולות שאת מודעת להם, תקבלי לפחות משהו. לקח לה זמן ללמוד את הגבולות שביניהן, שאינם קלים כלל ועיקר, אבל למדה להסתפק במה שהיא  יכולה

חמי רודנר כתב על ניסיונו של האוהב לחדור אל תאי מוחה, לקרוא את מחשבותיה-חולשותיה-מניעיה-ריגושיה, לקבל תשובות, שיאפשרו לדלג על פני מכשולים בדרך אליה – "המתח הזה כמו תהום שחותך/ הררים של שתיקה". והנה אחרי התשאול הנוקב הזה, מגיע בית שהוא

טל פוגל הלחינה את הפואטיקה הרגשית שלה. פוגל היא הסינגר-סוגרייטר, שאינה נבחנת על טווחי קולה, אלא על מנעד תחושותיה. לא שהוא רחב מאוד, אבל בפס הקולי הצר, הנוגה והמהורהר שלה קיים עולם תודעתי שמצליח להפוך לקולות, מנגינות והרמוניות המשדרות את

עברי לידר אוהב את הדכדוך הזה, אולי אף מתמכר לו. הטון אינו טראומטי. זהו עצב שעוטף בחום. המפיק המוסיקלי המצוין עופר מאירי סייע לעבות אותו כדי ליצור אווירה חורפית שפוגשת את הנרטיב של החלום לצאת מהשגרה ולהיות במקום אחר בלתי מוכר

שי אוחיון מסלסל כאב לב על אהובה שנטשה. אין כמעט מה לפרשן. לא יכול להירגע, למרות שהיא הציעה לו להרגיע. נשבר מול המראה. הדברים שנראו פשוטים – מסתבכים. בתוך התסבוכת הרגשית הזו – היא נותרה כזיכרון שלם אחד. זהו מסוג

שלי טל מבטאת את רוח היצירה/ כתיבה שלה בעידון, בפריטה קלאסית, נגיעות פלמנקו וקצב שנתמך ע"י בס אפקטיבי. אכן: יש בשירתה תחושה של עולם אחר – הולך ונכחד. זהו ביצוע מורכב מיוחד, במקצב, בהרמוניה, בעיבוד הנדיב – המרחיב יריעת הליווי

יש הרבה להגיד, אבל השיר מצמצם את ה"הרבה". הוא אומר בכמה משפטים: מהפחד והמצוקה נולד שיר, נכתב מעצמו. אין צורך במילים רבות. זה העצב, הפחד, הלבד שכותבים את השיר. המוסיקה תאמר הרבה דברים שלא נאמרו בשיר.  המוסיקה – אינם משקרת.

סהר שליט בן 24,  מוצף בזיכרונות ילדות – מהלחמניה של אמא, סבתא שקראה מהחלון, המקלט בבית הספר ועד הפנטזיה  להיות זמר ולכבוש איצטדיונים. עכשיו הגיע הזמן לחגוג את הזכרונות בשיר אוטוביוגרפי שנוצר בשיתוף חנן בן ארי. "כל הזיכרונות נותנים לי

דואב, כואב, מיואש. כבר אינו יודע לאן ילך מכאן, הגם שבריחה כבר אינה אפשרית. מבקש חמלה – "קצת הגנה". עוד פרק מ"הגולה", אלבומו הממשמש ובא של דודו טסה העוסק במשבר יחסים טעון, חסר תקווה. הפעם הדרמה האישית מגיעה בשני קולות

מורן כהן טלמור מתפעמת מהקיץ. חיכתה לו בכיליון עיניים. פונה אליו כאל ישות בגוף שני – "זוכר אותי קיץ? נעים מאוד מורן". הטקסט מעט מתחנחן, חסר ברק ומשעמם כמעט כמו  מזג האוויר של הקיץ. "אין לי ספק שאתה כאן", שרה

אחרי "הזר", הסינגל הקודם המשובח, "השנים הטובות" הוא  מבט רטרוספקטיבי מתגעגע-מבכה יחסים טובים בין חברים שנמוגו. גם כאן כמו בשיר הקודם, נוגע אוריה מויאל בהומור בכתיבה עצמה  – "אתה תקרא לי ערס/ אני אקרא לך פואטיקה" במקור – "ארס פואטיקה"

מוטי עמיר שר את  הרהוריו בטונים נוגים, שהם תרשים מדויק של תחושותיו. השיר נע בין האני-האישי של מה שהוא יכול לתת לבין הניסיון לגעת בנבצר  מיכולתנו– "מה יהיה  על כל מה/ שלא הספקנו להכיר", בין הענקת תמיכה ורוגע למי שנמצאת

שלום חנוך עושה מהלך מעניין בימים אלה של "מלחמת תרבויות". הרבה גבות יורמו. מהיכרות עם האמן – אין כאן חנופה. שרית חדד הייתה מבחינתו הקול הנכון במקום הנכון. זה אינו שיר חדש. הוא כתב והלחין אותו עבור "מוסקט", האלבום המשותף

שיר השנה "גלגל ענק" שייך ללהקת השנה "חלב ודבש", שזוכה בתואר שנה שניה ברציפות אחרי "הללויה", זוכה האירוויזיון של 1979. "חלב ודבש" הייתה למעשה הרכב פופ מגויס שנוסד ערב פסטיבל הזמר והפזמון של 1979 לצורך ביצוע "הללויה" של שמרית אור

מראה הריק, משמע השקט. האם עכשיו היא מוגנת?  האם הלבד יכול להיות מצב טוב יותר? אני עולה על מסלול  של זרם תודעה בנקודה מסוימת על הדרך, ומנסה להבין את השיר מנקודה זו. כל הדרך עד לשם נסתרה מעיני. הטקסט כתוב

כתמים של תרבות רוק אותנטית. זו התחושה בסיום 8 הדקות של "ליבבתיני" בהדרן. ארז לב ארי והלהקה מותחים את גבולות השיר. התזמור סוחף. פעם, בעבר חשבתי, שמתאים לשיר הזה עיבוד אקוסטי. אחרי הביצוע הזה, אני חוזר בי: כך צריך להישמע

ערן צור מלחש סיפור דרמטי בעולם כאוטי  של פשע, חדרי חקירות, משטרה, בתי משפט, שבו שולט הכסף שלטון ללא מצרים. בעולם הקר, מנוכר והמאיים הזה מתרחשת מערכת יחסים בין פרקליטה מבריקה לבין עבריין, אותו היא מייצגת. למרבית ההפתעה, למרות הפערים

אלעד טרי מתנסה במצב מורכב, מבוכה שהיא מבוך, מאבד כיוון ודרך. "מונח בין עמק ושמיים", חוזר לנקודת התחלה. חלק ממהות הקיום – הן שאלות של מי/ מה אני, מאין באתי ולאן אני הולך. חיבוטיו של התוהה/ תועה בדרכי החיים על

עדיין כותבים טקסטים כאלה? מצד שני: זה דודו אהרון. מה כבר אפשר לצפות מדודו אהרון? ההפתעה/אכזבה היחידה היא שג'וני גולדשטיין נמצא כאן. מה הוא עושה כאן? פרנסה? ואולי  מערכת הציפיות שלי מאמנים מקומיים מטעה אותי. בל נשכח: אנחנו בעידן ששרת

מהי אהבה? רן אלמליח אינו מאמין באהבה. הוא מאמין במושא האהבה, במי שגורמת לירח להתבייש. המגע הפיסי אתה חזק מכל מושג ערטילאי. צחוקה יכול להמיס קרח. יורם חזן שר  את האמונה בתשוקה, כמו היא בגופו וגם בנפשו. כשאהוד בנאי הצטרף לשיר את

האיש מבלה כל הליל בגנה, מנסה למשוך את תשומת ליבה. מעולם את פניה לא ראה, אבל לדמיון אין כל גבול… שיר הלל של אלון אולארצ'יק לפנטזיה שמתרחש בעולם אגדות סודי אי שם "אחרי היער". הדמיון וההומור של אולארצ'יק מזכירים גם

רק הקיץ מזכיר לו אותה? רק הקיץ הוא שגורם לו להתרגש, כשהוא חושב עליה? ומה שאר ימי השנה? אביאור מלסה, שמסתמן כאיזו "צעקה חדשה", לא ממש התעמק בסוגיה הזו, כשכתב את הטקסט. מבחינתו הקיץ חזק יותר מאשר מהות-עומק היחסים בינה

הבן של מרגול מציע לה לצאת לחפש את הקסם שאבד. הוא גם מצייד אותה במשפט הנדוש  – "הדרך אל האושר ארוכה". זה לא קל, זה מפחיד ואפילו מסוכן. התובנות בשיר סתמיות ומעורפלות: "צאי אולי תמצאי את מי שהיית מזמן במקום

אז מה רוצה יובל דיין להיות כשתהיה גדולה? זמרת רוק, פופ, אוריינטאלית, סינגר סונגרייטר? ואולי זו אינה השאלה היחידה שצריכה להישאל אחרי הערב הזה. עם כל הכישרון, הצבע הקולי המיוחד, הזמרת ברעמת השיער השופעת נשארה מעט מרוחקת. בסופו של הערב התברר

סי היימן מנסה לחדש ימיה כקדם בשיר מחאה, המערב את ההצגה הקיומית של הכלל  (רודפי כסף, מובילי דעה קדושים, שנאה בינינו) ובין ההצגה הפרטית שלה (אהבה מתחמקת). המטפורה שנבחרה לחבר  נדושה למדי – "קרקס". הטקסט  תפור מדי גם לשונית –

דני רובס הוא יוצר מתגעגע. העבר נראה דרך משקפיו כאוסף פירורים טובים, שאם תחברם,  תחזור לשלם המיוחל. נאחז בפירורים שאומרים משהו בטוח, לעומת החיים שהביאו "חלומות אחרים". בתודעה אתה רואה עצמך כילד, שחי בעולם שלם ובלתי מאויים. הפירורים הם חלקי