שירים ישראלים

ככה כותבים פזמון. פשוט, סימטרי, קליט, מתנגן. מיקי גבריאלוב עתיר נכסי מוסיקה ישראלית מקורית ומיוחדת, חוזר לאחור לבסיס, לכתיבת שיר אהבה אולד סקול.  ברע לו – היא הטוב. עיר מקלט. מושא חלימה. מקור השראה. התנגנותו של השיר כל כך הרמונית,

פעם אנשים צעירים ברחו מהקיבוץ לעיר. עכשיו יש חזרה, ואני שומע רוקר מתרפק על ילדותו בשבילי הקיבוץ, ריח חציר, רגלים יחפות על מדשאות. טקסט הכי לא מיוחד שאפשר לכתוב ברוח נוסטלגית. מה גורם לגדי אלטמן להתגעגע? אולי הקורונה אשמה, אולי

לבבות שבורים מולידים שירים. מה היתה יוצרי המוסיקה עושה בלעדיהם. לאפרת גורן יש שבר (סדק)  שגדל, והיא שואלת את העזר שכנגד –  "מתי כבר נגמל/ משקר דל, מעיוורון, מלב רעוע?". השאלה אינה שאלה של זמן (מתי) אלא של זה היתכנות.

איך אף אחד לא חשב על זה? לעשות למגילת העצמאות מוסיקה! אני משתדל לא להיות ציני, ומתקשה לעמוד בזה. מצד שני: כשיוסי פרץ ומודי בר-און יצאו לשדרות רוטשילד מול הבית בו הוקראה המגילה לרקוד את המלל שבה, הבנתי שהרצינות היא

מה הוא כועס? מה הוא זועק? מה קרה? תקראו את הרשימה למטה. ארקדי דוכין מתפוצץ מרוב כעס, אבל מצליח לשיר בלי להתלהם, במלנכוליה אסתטית. אזהרה: ששום מפלגה לא תעז לקחת ממנו את הכעס הזה. פוליטיקאים מרמים, כשהם "כועסים". תשאירו לארקדי זכות

אז מה באמת קרה? סכין בגב, נפש פצועה, טרקו עליו דלת. הפגיעה מרומזת – שהיא מגיעה מכתיבה (מקלדת). תעשו אחת ועוד אחת, ונקבל את מפגעי הרשתות החברתיות. ירמי קפלן אינו מרים דגל לבן. לא ויתר. אין סיבה להיכנע. בא בלי

מה הם חיים מאושרים? תלוי את מי אתם שואלים. יש "אושר" מהסוג הפשוט-עממי של השכנה שממול, זו שמספרת שפגשה את "בעלה", אבל מרגישה נחותה ודורכת במקום, זו שמחכה שיכניס אותה ללוז שלו, שיפגיש אותה עם החברים/ אחים שלו, שיוציא לה

אני חוזר לשיר כי הוא מתאים לכל זמן, ובפרט לימים האלה, כשהפילוג בין מפלגות מפלג את העם בעיצומה של המגיפה. תודה לפטריק סבג, שקיבל צו 8 פוליטי והתגייס למערכה בהפקה של הקלטה נדירה מהופעתו האחרונה של מאיר אריאל במועדון הבארבי בתל

עגמומית, מדוכדכת, מספרת את עצמה בסלוא טמפו. לא ברור מה פשר מצבהרוח. בשיר היא הולכת ברגליים יחפות על שבילים כדי לחוש ביום השמש. בקליפ רואים אותה בשדות זהובים. היא שרה "סימן שיש עוד שמש" כדי להשתכנע שיש עוד תקווה. מה

הבנאדם מסוכסך עם עצמו, התקפי נשימה, ננעל בחדר, ראש מלא בחרדות, נשבר כמו גל מכל מכה, עובד בלהיות שלם. מצד שני – ישנה היפה, שהיא קרן אור בתוך החושך. "לו רק היית יודעת כמה את יפה" –  הוא המשפט שמאיר

גוסטו מתפייט על געגוע שמחבר מקום עם דמות מן העבר. הבית הישן שקשור באהבה נסתרת בלתי מוגשמת, שנשארה טמונה אי-שם עמוק בלב. הטקסט הנוסטלגי מעט מיופיף. פרחים שקמלו, שירים שאהב כמו עיניה החומות. לא חייבים לקשט בדימויים רק כדי להתהדר

אמיר דדון משדר עוצמות פנימיות במונולוג על-עם עצמו. יש מצב לא טוב של עצב וטירוף, אבל הייאוש ניגף בפני ההיגיון והתקווה. יש מקום להתחיל מהתחלה – "כמו לנשום בפעם הראשונה", וגם "אני כאן לא מתבזבז יותר" – עידוד עצמי בלשון

יהיה נכון לומר ששי נחייסי חי בסרט? כלומר: הצורה שבה הוא חווה את המציאות היא כאילו מחט עמוסה באדרנלין תקועה בתוכו. לב רועש, הראש תמיד עובד, רץ בתוך סיפור. מעייף לא? אבל אז מגיעה המוסיקה: "צליל מתגבר יוצא מכלי שבור".

הנוכחות שלו עושה אותה טובה יותר, חכמה יותר וגם מאמינה יותר  – מספרת שוהם טפיארו  למי שנוכח-לא נוכח בחדרה-בחייה. בקשת ה"תישאר" מעידה על עומק הגעגוע. זה אומר לקום איתו, לחוש את לטיפתו. "ככה החיים היו יותר הגיוניים". בתוך תעצומות הרגש,

לשיר המכולת קדם מערכון  בסגנון נונסנס (שטויות) מפי גידי גוב (הוא נולד למשפחת קימל עצוב ומיותר, ומייד שינה את שמו ליודוקוליס ליפשיץ כפעולת תגמול.) השיר והמערכון מספרים על חווית הקנייה של ילד במכולת השכונתית וההתאהבות שלו בילדה שהייתה קונה שם,

מה שהיא יודעת לומר לו. מה שהוא לא יודע. טל גבעמיר שרה שיר עצוב על הפער בינה ובינו, שנשמע כמו תהום שמפרידה. המנגינה והטון משדרים פגיעות עמוקה, ניכור שהיא אינה מצליחה לפתור. הטקסט אינו מבהיר טיב היחסים, אלא מדגיש בעיקר

את שבר הלב של בני הזוג מגישה מיכל רפאל בשני תפקידים. שלה ושלו. המחזמר שלה נוטף דמעות. "אולי" משהו באוויר עושה אותה חולה, ה" אולי משהו" אינו "אולי".  מתברר כי מדובר בנשימות שלו. אז למה "אולי"? מבחינתה "עשה שטויות". מבחינתו 

יש סיבה שגברים רבים בוכים בלילות האלה. הקורונה שברה את מטה לחמם. מבחינת זמרים בז'אנר הים-תיכוני – אין חדש תחת השמש הים תיכונית. ממשיכים לבכות בגלל נשים מאכזבות/ בוגדות. לא מדובר בזמר-שניים-שלושה, אלא בגישה מגדרית של יוצרים. אושר כהן מתחכם

את המשבר ביחסים חש הדובר בחושי השמיעה והראיה. "רוֹאָה לְךָ בָּעֵינַיִם מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּנָּה", "מְדַבְּרִים בְּלַחַשׁ מִתְפָּרְקִים בִּצְעָקָה". החושים הופכים לתחושה, ושרון הולצמן נמצא במקום הזה בשיר של חשבון נפש נוקב, של התרפקות והתפרקות, באווירה של תוגה ובטון של געגועים קשים.

שיר לימי קורונה. רשיון לראש קטן הלום שכר. להתנתק מזמן-מסך, להשאיר בעיות ליום אחר. לפתוח בקבוק. להורידו בשלוק. אין בעיה, אין מצוקה, אין דרמה. המטרה ברורה. האלכוהול ידיד טוב. בטוח שבמצב הנוכחי,  יתאים לרבים. אמצעי בריחה אולי תרופה לטיפול בדיכאון.

תופרים שירים למידות של יובל דיין. הקו המלודי-מלנכולי המתוק הענוג הזה. היא שרה על פרידה. מה שהיא מרגישה,  מה שהוא חושב. היא רוצה לשלוט בגורל אהבתה. הלב הוא שאמור לצמצם את המרחק ביניהם. לא כל מה שנראה כלפי חוץ הוא

משימה קשה לעסוק במושגים "טוב ורע". שירו של שי משולם, בביצועו של אריאל זילבר עוסק ביחסיות בין המושגים. לעיתים על רקע הרע נחשף טוב. "למה את טוב רואים בחשכה?". אז כן: לעיתים גן עדן מתגלה בגיהנום. המוסיקה מניעה את התובנה

יש מצב של פאניקה בקרב אנשים צעירים, שלא מוצאים את עצמם, ובימי קורונה – על אחת כמה וכמה. טווח המצוקה עשוי לנוע משאלות זהות עצמי ועד חוסר תקווה ודכאון במצב הקיצון. עמית עגנון כתב את כל מה שמציק לו במציאות

האם האפשרות לנגן חצוצרה בלילה עדיפה על כתיבת שיר? האם הימנעות מנגינת חצוצרה בלילה נובעת רק מהתחשבות בשכנים? חזי לסקלי נותן תשובה אחת: כתיבת שיר היא ברירת מחדל. היא אינה מפעימה אותו, אחרי מה שנעשה לשיר ("הכה ונאנס"), אבל התוצאה

כשהוא לא איתה, חייה אינם חיים – מחסור באוויר, לב מחסיר פעימה, אובדן מציאות. על הנייר – פשוט עד נדוש. מוזיקלית – מיוחד, עמוק. המנגינה, המילים, המנגינה הסלסול מיצרים מבע מהודק, שממחיש כל מילה בשיר. ענבל ג'משיד מכילה את בשיר

הגוגל יגדיר – שער אטום בחלקה המזרחי של חומת-ירושלים. המסורת היהודית, שהעניקה לשער את השם, מספרת כי  שער זה ייפתח כשיבוא המשיח באחרית הימים, כשהוא רכוב על חמור לבן, ולפניו יצעד המבשר – אליהו הנביא. עד כאן המידע. מכאן –

מסוג השירים שאני  נמנע לנתח ולשפוט. מצד שני: המטרה מקדשת  כמה מילים. נסרין קדרי שרה למען עמותת "גדולים מהחיים" למען ילדים חולי סרטן ומשפחותיהם,  מצליחה לתת קול מנחם, מלטף, מעודד.  המילים, הלחן מביאים אותה ואת השיר עד מפתן דלתם. הדמעות

קובי לוריא, שכתב והלחין, אינו עולה על בריקדות. השיר נשמע כיוצא מנציג "אוכלוסיית הסיכון", שבוחרת יותר להתרפק על ג'אז ישן מאשר להתקומם בצליל חדש. אלי מגן מוציא לפועל בלדת סווינג בסגנון הזה. געגועים מהסוג הזה אינם מתכתבים עם זעם בעיניים