שירים ישראלים

ההשראה בחיבור לברכה שבתלמוד הבבלי הובילה את יונתן רזאל למוסיקה של שאר רוח, בה הדביק את ברי סחרוף. מהו זוהר הרקיע עליו שרים השניים? האם זה האור הגדול שנגנז ע"י אלוהים בבריאת העולם, אליו הכל כמהים? מדובר בברכה שתכליתה –

אסף שריג נוגע בנושא נדוש: הפילוסופיה הקיומית. הוא (הנושא) עשוי להתעורר נוכח מה שעברנו בחודשים האחרונים ולעורר מחדש שאלות משמעות החיים והבדידות הקיומית. סארטר טען,  כי "הקיום קודם למהות". כלומר, אדם הוא קודם כל קיים, ורק אחר כך בעל משמעות.

הוא אמר לה שרק איתה "חלומות בפריפריה מתגשמים".  הכותבים ונוי פדלון כנראה מבינים למה התכוונו. מדוע אותם חלומות (לעשות ילדים?)  לא היו מתגשמים מחוץ לפריפריה? הפריפריה נמצאת מאז ומתמיד בשיח הציבורי הלאומי – למרות שהמונח "פריפריה" מעולם לא הוגדר בבהירות.

שרון הולצמן חי, קיים ונושם (בזמננו הלא פשוטים – לא דבר של מה בכך), ושר תובנה שנותנת סיבה להמשיך לחיות, שמהותה הצורך בלהיות נאהב. זקוק לחיבוק חם ולאהבה, אבל בינתיים, במצב הנוכחי, יסתפק בשמחה שיש ובמצב של –  אם אין

מה מצאה שם? מה חוזר אליה? האם התחושה היא מהות האמונה? déjà vu?  האמירה – "מאמינה בניסים" נשמעת מעט פשטנית לתיאור החוויה המיסטית הבלתי מפוענחת. נס הוא משהו גדול מאיתנו שחוצה את כל חוקי ההגיון. לפעמים הוא קורה,  ולפעמים לא.

טל סונדק יצא לנבור בעזבונותיהם של ענקי הכותבים בזמר העברי: נעמי שמר,  חיים חפר, נתן יונתן, מאיר אריאל ואהוד מנור, וחזר עם חמישה שירים, אותם הפקיד בידי רמי קלינשטיין להלחנה  והפקה מוסיקלית. קלינשטיין אף משתתף בדואט בשיר הפותח "פרידה" של

ספק אם טקסט חרמני כזה היה עובר ברדיו בעידן ה – "Me Too". הוא נשמע לגמרי הטרדה מינית. אריק לביא שר אותו בתקופה, שסוג שיח כזה לא נחשב נועז. הוא נטמע בהומור המקומי, בסחבקיות הגברית. האינטונציה של לביא היא של

רינת בר מצטרפת לזמרות המייללות על נטישת מאהביהן. יש מי שמפטם את זמרות הז'אנר בשירי יאוש על מר גורלן.   בר אינה בודק את השירים שמספקים לה. מה שקרה לה זה אינו "שיבוש קטן בתדר" אלא קצר מוחלט. היא תתבקש להסביר

השיר אינו  מבהיר מה הם ה"חלומות גדולים" שהמציאות מחקה. מה  לא הגשים/ הגשימו? סביר להניח כי "מחיקתם" הניעה את הכותב להוציא את השיר הזה. דוד ד'אור עוסק יותר במסקנה מאשר בסיבה. הוא אומר לזוגתו: בואי נשמור עלינו, נסלח לעצמנו  א.

לא ברור על מה מקונן חיים איפרגן? שהיא חזרה בתשובה בלי להודיע לו?  שמישהו אחר סיפר שהיא השתנתה ("אמרו לי") או על עצם השינוי עצמו? שהג'ינסים שלה הפכו חצאיות? "עוד סלפי מהכותל"?  מה הבעיה? הרי בשיר הוא מודה שהיא "צודקת",

על איזה כאב שר אלנתן שלום? כל מה שהמאזין יודע הוא שהוא מחפש "יופי" בכאב. כלומר? איזה סימן הוא בדיוק מבקש שיישלח לו? אלנתן שלום כתב  טקסט  שעיקרו בקשה למשכך כאב, זה שירימו משבר, לגעת באמת, לקבל חיבוק, לעשות "סדר"

בואו נכיר לילדים של ימינו את שירי נתן אלתרמן לילדים מלפני 70 שנה. יש בעיה? – שאנחנו ב-2020, עידן מיכל הקטנה ונועה קירל?  ממש אין. יש שירים ישנים שעברו את מחסום הזמן מפני שהם שירי איכות נצחיים. אני מאזין למוסיקה

"איך אוכל לבחור במי להאמין" שואל-תמה עדי גיגי. זהו שיר על חוסר ידיעה אנה הפנים מועדות. הלב "בונה מקדשים", בפועל לא נכנס אור. בקול הרך השברירי, בצליל אווירה שמימית, מנסה גיגי להבין את מהות הקיום, לבטא את הפער בין המציאות

אבוג'איה מספרים לנו איפה אנחנו חיים. כאילו שלא ידענו. מה כן? תמיד נחמד לרענן מידע. אל תקראו להם טריו מחאה. אין במקומותינו זמרי מחאה. האמירה היא סוג של – עזוב אותך, במילא אין מה לעשות, וכמו שאמר שלום חנוך –

בואו נגלה שאנן סטריט קצת אחר. בימים שכל יוצר שני מנסה לבטא את עצמו בימי סגר ובידוד, בחר שאנן לשיר שיר לעצב מאת מרים ילן שטקליס, כן כן, אותה שטקליס שמזוהה עם "שירי ילדים", ("בובה זהבה", "אצו רצו גמדים", "רוח

וידויו של יובל בנאי בעידן קורונה וזום. האיש שיש  לו המילים והמנגינה –  הנשק שלו ליום של צדק אמיתי – מרגיש בינתיים  כדור בלי כתובת, בועט לשער ריק, יורד להגנה. הרכבת לא עוצרת בתחנה שלו. בינתים, גם כשהכל מתהפך –

הנשים בוכות בלילה, לא נשמע קולן, הנשים בוכות בלילה, בכי נעלם. אכן: מהפך. לא רק הגברים בוכים. דנה לפידות מפתחת מיומנות. זמרות הז'אנר יכולות להזמין אצלה. תועדפנה בעלות מנעד אמוציונאלי גבוה וטון מתרגש עד דמעות. מקדמי המלודרמה –  געגועים בצורת

ענבל גרשקוביץ משתמשת במוסיקה כשיטת טיפול. כשהצעקה אינה יוצאת במציאות, היא הופכת את שיר הרוק  לזעקה על גבול ההיסטריה.  "לאהוב בלי קול" נשמע אמין יותר בטון הנמוך, המדוכדך. הוא מעיד יותר על מצב הנפש של הדוברת. זעקה יכולה להישמע גם

הסיפור של רועי ניצני הוא סיפורם של  יוצרים רבים, שנאבקים בעצמם, גם בסביבה לא מפרגנת. הלחימה לעיתים מסתיימת במפח. השאלה היא כמה אתה מאמין בדרכך, גם אם הבערה הפנימית לעיתים דועכת, ואתה חש סחוט, מאבד סבלנות, מרגיש גמור. ה"לא מתעייף"

עברי  לידר – בתוך עמו הוא חי, מרגיש את ישראל/ האזרח הקטן שמחכים למשיח, שיביא "לנו" אור. הביחד של להיות חזקים עושה לו את זה. עם ישראל שמתפלל ומחכה למשיח. הבידוד אמנם עושה חשק לעוף מפה, אבל אין חזק מהחזרה

זה שיר טרום קורונה? פוסט קורונה? לא זה ולא זה. מבחינת ליאור נרקיס לא קרה כלום. הלילה של אתמול הוא הלילה של היום הוא הלילה של מחר. ממשיכים לרקוד. אין דאגות. תביאו את כל היפים והיפות. יהיה בלגן. אז הנה

היתה פה קורונה, הקריסה הכלכלית נמשכת, אך במוסיקה עולם כמנהגו: הגברים המתוסכלים ממשיכים לקונן את מר אכזבותיהם. רז וידאל נשמע קצת אחר. גם הוא כותב בגוף שני, גם הוא מדבר/ שר מליבו אל ליבה, עושה חשבון נפש, אבל הביצוע הזה

את מילות השיר הזה אפילו לא הייתי מחזיר לכותב. אין מה לתקן. זה שיר שלא עובר סדנת כתיבה שלב א'. אקראי, סתמי, מבולבל, לא קוהרנטי. לא ברור לי מה הם מנגנוני הבקרה של שיר לוי לפני שהוא נכנס לאולפן להקליט שירים.

השיר נפתח בקצב פאנקי מוחץ ומהיר. לא משאיר מקום לנשימה. השירה של דודו טסה גובלת בזעקה. המבע רווי רגש וכוונה. הוא מתכנן את הפגישה באותו ערב. שתביא איתה יין. שתביא איתה אור. תהיה גם תקשורת מילולית, יחשוף את ה ה"אני"

יצאו הזמרים והנגנים לשדות להתרגש משיר אהבה. הכוריאוגרפיה קישטה בשמלות לבנות, תנועתן של נשים מבוגרות וצעירות. יש כאן סיפור, וגם שירת עידוד ותמיכה. נדמה כי השיר אינו מה שהוא ללא הקליפ, המשתף את הנוף (המדברי) כדי להעצים את תחושת שירת

שירי שברון לב כבר אינם נחלת הגברים-זמרים בלבד. הכותבים (גברים) מיישמים אותם לנשים-זמרות מסלסלות.  אושר כהן שכתב לספיר סבן מאוהב בקלישאה חבוטה – "אהבת אותי כמו בסרט" שחוזרת לאורך השיר.  השיר כתוב בשבלונה המוכרת המוכרת של התבכיינות בגוף שני –

עוד שיר אהבה לירושלים? יופייה, ניחוחותיה, הכיסופים, התפילות, הדמעות, וגם איזושהי אמירה על נצחיותה כבירת ישראל. מסוג השירים שאתה קורא ואומר:  מה חדש?  כששלומי שבת מתרפק על ירושלים, זה בכל זאת משהו קצת אחר. עניין של התחושה שמבפנים שהקול משדר.

עזוב אותך מהשיר הזה, יגידו מיליון מובטלים לאברהם טל, על מה לשמוח? תחזור בעוד חצי שנה. אולי אז תהיה סיבה למסיבה. עכשיו – ממש לא. טל בכל זאת חשב אחרת: עוד שיר על מר גורלנו, על פוליקיטה מזוהמת, על סגר