שירים ישראלים

"שבעים שנה שהוא עדיין חי", "האווירה של פעם לא תחזור עוד לחייו"? לחייו של מי? על איזו אווירה מדובר? אם היא לא תחזור – אז מה הקליפ הזה שמביא את האווירה הישר מלילות יפו? מה הנושא? על מה "הוא"  מחייך אחרי

משה פרץ רוצה שמח, עושה שמח. יש לו שמח. מה מעבר? – נו, באמת. זה כמו עוד סוכר בקפה. גם השיר הזה. יותר סוכר. הרבה סוכר. מה הולך? לטיני מוקפץ? יאללה תביא לנו עוד מזה. התארגן צוות הפקה ענק. הביאו

אהבה בלי חותמת של הרבנות? איך עשרות ומאות אלפי זוגות לא חשבו על זה לפני רמי פיינשטיין? אולי חשבו, אבל נלחצו, כמו שעולה מהטקסט. בתקופה שלי, ההורים לחצו. חתונה היתה ברירת מחדל. החברה שלי לא היתה מקבלת זוגיות ללא מסגרת.

רונית שחר שרה ב"אחרי שאת תבכי ים": "ועכשיו כשמתהפך לך העולם/ ואת רוצה להחזיק חזק/ את כל מה שקיים/ אולי תתני לזה לקרוס/ כי לפעמים בשביל לבנות/ צריך קודם להרוס את הישן".  רונית אינה הורסת את הישן. הוא מדי טוב כדי

ונפתח בקורס לכתיבה יוצרת: את ה"נו" בתחילת השיר הייתי מעיף. ככה לא מדברים אל בחורה נאהבת, כשאתה פונה ללב שלה, ומהטון ניכר שהבנאדם עצוב, אבל לא עצבני. "סתם כותב" – מיותר. כי  יש ממש סיבה לכתיבה. יש כאן כוונה. לעצם

המנגינה, צירוף הקולות היפים, ההרמוניה, העיבוד המעודן משדרים תחושה מעורבת של אהבה וחמלה, ואתה כמעט מזדהה עם המילים, אולם כשאתה מנסה להבין את מהות ההזדהות, אתה נתקל בבעיה של הבנת הנקרא, ובא לך לשאול את צמד הזמרים, נתי לוי ויוני יעיש, מה חשבו

כמו שאומר השיר: אין על מה לחשוב. ילדים בלי בגדים לאורך הלילה, מזיזים את העכוז. היא תיתן לו בעינטוז, מרימים הווליום, כל הרחבה בוערת. זה מה שיש לחן אהרוני להציע אחרי כל הטרראם ב"הכוכב הבא לאירוויזיון". פופ נעורים משורבט בחרוזים

השיר מתחיל ב"הלו מוצ'אצוס" בצליל פלמנקו לטיני. עומר אדם שינה סגנון? סגנון? הוא בכלל אינו מחליט על השירים והעיבודים. מגישים לו שירים להוצאה לפועל. הוא שר "אוי אוי אוי" על משהו. מה הצער? מה הבאסה? אין לי מושג. השיר נשמע מה-זה

הרומנטיקן נפגש עם הנוסטלגיקן. יש למה להתגעגע, ואצל שלמה ארצי געגועים לאהבות ישנות הופכים שירים. מה היה פעם? שנלך עד סוף הסיקסטיז, ימים של סקס,סמים ורוקנ'רול? היינו שרים אז באנגלית. כשיצא ביטלס או דורז חדש, היינו מחכים נפעמים עשר דקות

חנן בן ארי מחבר את כל משאלה כדי לייצר רשימה אוטופית סתמית. ה"תגידי" החוזר הופך את השיר למנטרה פשטנית. הוא אמצעי לכל בקשה מביאת המשיח ועד מציאת תרופה לסרטן. בחלק השני של השיר מנסה הכותב גם משאלה אישית לימים בהם יזדקנו – גם כאן

זהו מוקי של אדרנלין גבוה, גוף בוער, מרחבים שעוטפים, נספג בנוף, מעדיף להתעלם מהרע, להחזיק בידה. ללכת רחוק. מוקי נכון לעכשיו מחפש להיות מוקי נכון לעכשיו – על מגוון רגשותיו בקיום היומיומי, פחות על תובנותיו כאיש מעורב בתוך הוויה פוליטית וחברתית. השיר

השינויים האורבניים אינם יכולים לשנות את הנפש. הנפש מתגעגעת "לנשום אויר של לילה ברחובות הישנים". הנפש הזו קשורה גם למי שעדיין נמצאת איתו שנים רבות, למרות השינויים והדרך הפתלתלה, שלאורכה היו בורות של חוסר הבנה. אצל דוד ד'אור הנפש משדרת

מה שהעיניים רואות, מה שאינן רואות. פוצ' (אמנואל שטיינבאום), כמו כולם, אינו מבין את חידת קיומנו כאן. רב הנסתר על הגלוי – "איך זה קורה נשאר לא פתור?" מה עושים – הולכים על הספק – "נדמה שהכל קבוע מראש". בינתיים

מה חבל שזמרת מעולה כמו ספיר סבן נכנסת למסלול שקוף, ובמקום לחשוב מחוץ לקופסה, כבר עובדת על מניירות קוליות בטון הנוגה מתבכיין שלה. לא בטוח שסבן יורדת לסוף משמעות הטקסטים שמוסרים לה או בודקת את מהותם.  "נרד אל הים" היא שרה

תומר בר הוא פסנתרן ומוסיקאי ג'אז, שמצליח להמציא עצמו מחדש גם בפופ. כאן הוא מספר סיפור על התאהבות שנופלת לפתע פתאום, ובונה שיר  במיטב המסורת המתקדמת של מוסיקת הפופ. קחו את סטילי דן וחברו עם הסווינגלס סינגרס. בר בנה את

עמיר בניון נוגע בחווית החסר – הפער בין חלום למציאות. בחלום הכל מושלם. המציאות – מורכבת להתמודדות. יש לך אהבה אבל אתה לא באמת יודע איך להגשים אותה. כל מחשבה בכיון מובילה אותך אל החלום המושלם. בחלום שלו הוא אינו

מה גורם ליוצר ישראלי ב-2018 לכתוב שיר המתכתב עם הטקסט המקראי על יונה הנביא? האם עד כדי כך הזדהה עם התסכול והחרדה שתקפו את הנביא? לפי הסיפור המקראי, האל מצווה על יונה ללכת לעיר נִינְוֵה, בירת אַשּׁוּר, ולבשר לתושביה כי עשו הרע בעיני

תלוי באיזה "אני מאמין" אתה מאמין. מאיזו נקודת מבט אתה יוצא: ל"הדג נחש" היה, למשל "אני מאמין" כזה: "אני מאמין שנכון להיום חלקינו באי השגת השלום / משמעותי וגדול לא פחות מחלקן / של כל המדינות השכנות / ועוד אני

אני אוהב את הפשטות של מוש בן ארי. יש בשירה שלו זרימה יפה, טבעיות אותנטית. הוא אינו  מחפש להיות משהו "בכוח", לא מזרחי, לא מערבי. טוב לו להיות באיזשהו צומת שאינו מחייב אותו להצהיר על סגנון. נדמה לי שהפעם הוא עשה

שמונה שירים מאירים זמרת יוצרת שכותבת את הלכי נפשה. אם את/ אתה ב – Mood הזה, תהיו לגמרי איתה. אצל עינב ג'קסון כהן אין בלופים. זו היא. שרה הכי טבעי וחשוף את תחושותיה. צערה מגיע ממקומות אמיתיים. על איכות השירים, כל

שבור הלב רץ מתפתל מכאב ברחובות ושואל על מי שנטשה אותו. מה יכולים לעזור לו ברחובות? שמעתי עשרות טקסטים כאלה אם לא מאות, מהסוג שמאפיינים את שיר ההתבכיינות של האוהבים הנכזבים בז'אנר הפופ הים תיכוני. הייתי מפנה את בן גדסי

סנו ז'אוול? עמיר לב מתכונן לנקיונות הפסח? נשאל אחרת? איך קפץ לו לראש תכשיר הניקוי המשווק כ"פתרון מושלם לכל סוגי הלכלוך"? הטקסט מינימליסטי. יש כאן כרטיס טיסה, שיר של ביונסה, אפריקה, שוטרים, כיורים, ריח שחוזר ברגע שהם נוחתים. מה הסיפור?

אין כמו עמיר לב לספר סיפור בשיר.  הפעם – מפיו של נכזב אהבה שנמצא בכרתים, מועדון תיירים, משאיר הודעות, כי אינה עונה לטלפון. בינתיים, המקום מזמין למכור את עצמו לאחת, עיניים ירוקות. האינטונציה של אריק סיני מסייעת "להסגיר" את  עמיר לב, היוצר

ענת מלמוד מפנטזת שְׁלֵמוּת, לבושה בשמלה לבנה, הולכת בצעדים יחפים. מתכון: שחרור מעכבות, מתסביכים, מאשם, מחשבות רעות, מעול. מהשיר לא ברור מה מה גרם לשגות בחלומות, לראות מהגיגי לבה, לכן הטקסט נשמע פנטזיה מיופיפת משהו. בשירתה מנסה  מלמוד בטון גבוה להעניק

גירדתי את הראש. את מי אלי דראי מזכיר לי? אה, כן את אהוד בנאי. משהו בטון, במנגינה, בעיבוד הרוק-אוריינטאלי הזה. אני אומר את הדברים בשבחו של היוצר זמר הזה , לשעבר מתופף בלהקות "שלום גד והיהלומים" ו"העבד". השיר הוא פילוסופיית

נדיר לשמוע שירים שמזכירים "זמר עברי" בנוסח הקלאסיקות הישראליות של  דור המלחינים של פעם.  עפר בשן מתגלה כממשיכם של המלחינים ההם – בליריות של המלודיה, בהרמוניה, בעיבוד עתיר צליל כלי מיתרים. בשן הוא מלחין ומעבד צעיר יחסית, והחיבור שלו לנוסחים

יש סוף טוב? תלוי לאיזה סוף מתכוונים. סופים בדרך כלל אינם מבשרים בשורות מרנינות, אבל יובל דיין ככל הנראה יודעת טוב יותר מכותב שורות אלה לאיזה סוף טוב היא מתכוונת/מצפה. כדי להגיע אליו היא ערכה רשימה של מה שאמור להתרחש

השיר עוסק ביחסים נסתרים שהיו לכותבת עם שכן, שנוכחותו השרתה עליה ביטחון. הנוכחות שלו מקבלת ביטוי באמצעות ה"ציור" של ריבוע בחלון. מן הסתם היא נהגה להשקיף לכיוונו, מה שהעניק לה שקט פנימי. כשהיא נזכרת, היא מחייה את העבר והופכת אותו

אני מתבונן בביקורת על האלבום ועיני ממאנות להאמין. הוא יצא ב-1967. כבר עברו חמישים שנה מאז "החלונות הגבוהים" – האלבום הראשון של הלהקה שרשמה דף משמעותי בתולדות המוסיקה המקומית. שמוליק קראוס שהלחין את כל שירי האלבום הוא אחד מהאבות הרוחניים הבולטים של