אריק איינשטיין

רק עכשיו חזרתי מהלוויה של אריק שנקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב היכן שקבורים הרבה מגדולי האומה. זה קצת מוזר, לדבר על אריק בלשון עבר. עבורי זה יום עצוב. זו אבדה גדולה. כבר מאתמול בלילה כשהייתי בבית החולים איכילוב, שם

געגועים לשירי אהבה שנכתבו בין משעולים לכרמים ויללות תנים. חיים חפר כתב שיר על פרידה ממרחק הזמן. הדובר הוא מי שמביט בה, במי שנותרה בודדה, מ"נקודת מבטו" של מי שאיננו. זיכרון שמעורר געגועים. היה לילה בהיר, שעות שלפני היציאה לקרב, מרחוק

קולו של אריק איינשטיין מצטרף לקולו של מאיר ישראל במיקס חדש לשיר ישן. הקצב והמנגינה אומרים תחושה של אחרי הכל ולמרות הכל – רוצה אותה. עונות השנה חולפות. אבל משהו בכל זאת אינו מתחלף. אולי  אינה יודעת, או אינה רוצה לדעת, אבל

בכולנו קיים עבד שמשאיר אותנו כבולים בכבלים פוצעים. חוששים לראות מעבר להר. רוטבליט מביע רצון עז להשתחרר מהמצב: צריך לצאת מזה, לצאת למסע שכולו סיכונים, אולי יש איזה סיכוי "לסוף דמיוני מאושר והזוי".  כבר יהודה הלוי ידע להגיד כמה אנחנו