פעם שלישית שאני שומע את יעל נעים בארץ. היא מגיעה לכאן אחרי אלבומים חדשים ותארים גדולים שהיא זוכה להם בצרפת, וכאן מותר לה לטפוח בגלוי על השכם באוריינטציה של "גאווה ישראלית", ואפילו להזמין את האח המוכשר אייל נעים לסיים איתה
להקת תמוז עלתה מן האוב 40 שנה אחרי ששמעתי את ההופעה האחרונה של ההרכב בצוותא ת"א. שיר חדש? אלבום חדש? חס וחלילה. כששלום חנוך ניגן שיר אחד בלבד מאלבומו החדש "זום" בחלק הראשון של המופע הכפול, יכולת להבין כי גם
אני מודה: הקשר שלי עם המוסיקה של זמר הפופ הפורטוריקני הנערץ, ריקי מרטין (שם מקורי אנריקה חוסה מרטין מוראלס) – יותר מחלש, גם אחרי עשרה אלבומים שנמכרו בלמעלה מ-70 מיליון עותקים ושני פרסי גראמי. האם בעקבות המופע אמש בהיכל "מנורה
מה שווה להקה שמתהדרת בשם Dire Straits בלי מארק נופלר? הבעיה קשה יותר היא אצל אחד כמוני שראה את ההרכב המקורי בפעולה בהופעה בישראל ב-1985 ושבוי בקסמה הראשוני. דייר סטרייטס בשבילי היא קודם כל מארק נופלר. שום להקת קאברים אינה יכולה
מול הבמה בבארבי רקדו זוגות "ריקודים סלוניים" כמו פעם. על הבמה ניגן בגיטרה איש בפאת תלתלים שחורה. רוברט בילבו ווקר, בן 79 לפי הביוגרפיה, הוא בלוזמן, גם רוקר, הוא המרקיד הערב. תבקשו ממנו לזרוק איזה בלוגראס – אין בעיה. גוספל –
המעריצים שמילאו את ההיכל הם אזרחים ותיקים. ג'ון מקנלי, הזמר התפעל, שכל כך רבים עדיין בין החיים. הוא יהסס לדרבן אותם לרקוד. לפחות – להרים ידיים למעלה, הוא יציע למעריצות הקשישות. בגיל הזה – לא לוקחים סיכונים. הסרצ'רס רוכבים על
האם גארבג' עדיין רלוונטית? האם היא מצליחה להגיע לדור חדש של מאזינים? להעביר את רוח שנות התשעים לזמננו? שירלי מנסון, דיוק אריקסון, סטיב מרקר סיפקו תשובה חד משמעית בתמהיל ישן-חדש מקריירה מגוונת, מאז שההרכב הזה הפציע ב-1995 והאלבום Garbage הגיע
“I’m still breathing / I’m still breathing” עדין נושמת, עדין נושמת. חיה. I'm Alive, שרה סיה. ה – Live שלה היה קצר, מוזר, מעניין. This Is Acting נקרא אלבומה האחרון של סיה, ואכן, זו הייתה הצגה מרגע הפתיחה. סיה העלתה מיצג
איש ההקשה בעל חיוך חם ורחב מספר את הסיפור שלו בשתי ידיים הפוגשות חמישה תופי קונגה. בזאפה הרצליה שמענו מפגן נגינה מהסוג הנדיר בהחלט. סמואל טורס, יליד בוגוטה שבקולומביה, תושב ניו-יורק מזה 15 שנה, מהאמנים המבוקשים ביותר בתחום המוסיקה הדרום
מרקורי רב סיימו עם The Dark Is Rising מאלבומם All Is Dream. מערבולת מסחררת של אלט-רוק מלודי-חלומי. הפלצט הנפלא של ג'ונתן דונהיו מאפיל על צלילי הגיטרות והתופים. הצליל משדר מסתורין. "חלמתי עלייך בזרועותיי, אבל חלומות תמיד משקרים". מה טוב ומה
השאו של אליס קופר הסתיים בהתגוששות בין דונלד טרמפ להילרי קלינטון. הילרי ריסקה אותו. השיר נקרא Elected. קופר בחולצה Alice Cooper For President – צדק. אם אחד כמו טרמפ מועמד לנשיאות ארה"ב, אין שום סיבה, שהוא (אליס) לא ירוץ לבחירות. אחרי ההופעה
החבורה של בריאן וילסון פצחה לקראת סיום ב "סרפין יו.אסי.איי", "ברברה אן" וב"פאן פאן פאן". עוד לפני כן הגיעו "גוד וייבריישן" ו – Only God Knows. יכולת להבין, שבשביל השירים האלה התמלא האמפי פארק ברעננה. כבר בן 73 נער החופים,
כשאתה בעל תואר אבירות, 40 שנות קריירה מפוארות, מכרת 300 מיליון תקליטים והופעת בכל חור בעולם מהמדיסון סקוור גרדן ועד סין, לא נשאר לך הרבה מה לעשות. תן לקריירה וללהיטים לרוץ לפניך. תן לאצבעות לרוץ על הפסנתר. הנקודה היא שאצל
גם אחרי ההופעה הזו לא התאהבתי בארוס רמזוטי, בטח לא כמו הבחורה שדרכה על רגלי עם עקב סטילטו ואמרה: "סליחה, אבל אני חייבת לצלם אותו". מבחינתה אני יכול לכתוב כל מה שבא לי – רע, בינוני או טוב. היא את שלה השיגה.
אחרי "תגידי שטוב", שיר אחרון, הבנתי שקרה משהו יותר מטוב בחיבור בין אהוד בנאי לנסיית השכל. זה התחיל עוד לפני כן: כשאהוד ויורם חזן שרו "אני מאמין". הרגשתי לא רק ראשים מדברים, אלא מפגש נשמות. הטרובדור וזמר הנשמה במפגש עם
התחיל אינטימי. שר "רוח" בטון מופנם, מעודן. גיטרה וקול. במה חשוכה. בדידות מזהרת. האם אנחנו במופע אנפלאגד, המשך של איזשהו קונספט של אברהם טל להתכנס לתוך עצמו? שנגלה את הסוף? – השקט שלפני הסערה. אחרי שתי גירסאות שונות של "בוקר
קרייג דיוויד החליף את הדי ג'איים שקדמו לו בהאנגר 11, ותפס את עמדת התקליטן כדי להשמיע את המוסיקה שלו לבדו מול קהל, שכנראה ידע למה הוא בא. אחדים שרו את השירים כאילו זה הלחם המוסיקלי היומיומי שלהם. קרייג, אחד הכישרונות
אחרי האלבום, הגיעה באופן טבעי השקתו. זאפה הרצליה, אחרי ארוחת הערב, מול שולחנות עמוסים אוכל ושתיה. מי שעקב אחרי עומר אביטל, הבסיסט הוורסטילי, יודע למה לצפות., כלומר – להיות מופתע מעוד תרכובת של ג'אז מלודי, שהוא גם אמריקני, ישראלי ואוריינטאלי.
הם פתחו בשיר פרומו לעשן המתוק, באינגליש Legalize, "תעשו את זה חוקי נעשן את זה חופשי". שיר המנון לגראס לבנים ולבנות. לפי החגיגה במועדון, לא חייבים לקחת ללב לריאות. קל קליל, אוויר טוב. תשירו איתם, בנים כבנות. הדג נחש דורשים
לא יודע למה בדיוק ציפו מעריצי Jethro Tull, להקת הפרוג-רוק המיתולוגית. אין לי שום ספק: לרבים זו היתה הפתעה. זמר הבריטון, הגיטריסט והחלילן איאן אנדרסון (68), איחד נגנים לפרויקט חדש, שאפתני הנקרא Jethro Tull: The Rock Opera. מעין חצי אופרת
הייתי צריך להגיע להיכל כדי להבין, שאכן זהו פט בון האמיתי – האיש מאחורי "ספידי גונזלס". באיזשהו מקום בתודעתי, פט בון, אגדת החמישים והשישים, היה טמון אי-שם בתוך דפי ההיסטוריה של המוסיקה הפופולארית, שוכן לבטח בהיכל התהילה של הפופ. והנה,
מהקומה השנייה של מועדון התיאטרון, קיבלנו על הפתיחה קול חנוק-עמום, שנכנע לסאונד חזק, תאורה מרהיבה (צל"ש גדול לתאורן), שפתחה נפלא את הבמה. היתה התרגשות באוויר: לידי צילמה גברת את המופע באייפד. בן זוגה צילם בנייד. המעריצות לא הפסיקו לצלם ולהצטלם.
מהות הזיווג רמי קלינשטיין וקרן פלס? מה קרה? מישהו מוכן להסביר את פשר הדואט? טובים השניים מן האחד/אחת? טובים השניים לצורך שדרוג הקריירות? קומבינה לעידוד קופות מחייכות? השראה משותפת שהציתה יצירה משותפת (אלבום חדש)? חברות שהולידה דואט נחשק? כל התשובות נכונות? מה משותף לו
מי שהגיע בשביל מיטב הלהיטים של אלפאוויל יצא מההיכל כשלא כל תאוותו בידו. המעריצים המתרפקים של להקת הסינת'פופ הגרמנית, אולי אינם מודעים שהלהקה של מריאן גולד המשיכה להוציא אלבומים אחרי שנות השמונים. גולד תמיד מצא דרך לאסוף נגנים ולהחיות את המותג
"הוי ארצי מולדתי" יכול להיות שיר מחאה. אריק איינשטיין כתב בזמנו " אוי ארצי/ מולדתי / את הולכת פייפן, /שברת לי את הלב לחתיכות קטנות /היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו/ אני כל כך עצוב בא לי לבכות". מתאים לימינו? אבל בשילוב
אוכל, שתייה, סלבס, אנשי הז'אנר, צלמי פאפרצי. השקיעו כדי שהופעת ההשקה של עדן בן זקן לתקשורת תהפוך לאירוע חגיגי. לא הייתי צריך תשעה שירים כדי להבין, שכלת השמחה עצמה עדיין אינה מוכנה למעמד המתוקשר ולחגיגה הגדולה. אקס פקטור מאחוריה, לא מעט
הכל נשאר במשפחה. איחוד בין אב לבנו. גיטרה ופסנתר. אקוסטי למהדרין. אינטימי למופת. אלון עדר, התפוח, מנסה להתקרב ליהודה עדר, העץ, אגדת גיטרה בחייו ומפיק על ישוב על כיסא במרכז הבמה מפנה מבטים אל הבן מימינו בפסנתר. בסוף הערב יתברר
זו הייתה חגיגת רוק שהוקדשה למעריצי הלהקה מדור לדור, אנרגיה שהתפוצצה ברחבי הפארק. אחרי שני ביטולים בסין (חרם של הממשלה) ובטייוואן (סופת טייפון) ושתי הופעות באינדונזיה ובאבו דאבי, הגיעה הבון ג'ובי לפארק המקומי למטווח להיטי רוק מקטלוג הקלאסיים ולא רק.
מה אני עוד יכול לעשות עם המוסיקה שלי, שלא עשיתי עד עכשיו, שאל את עצמו רמי פורטיס לקראת השקת הדיסק החדש בבית האופרה. רגע, אופרה? בוא נשחק אותה אופרה. בארבעת השירים הראשונים, קלאסיקה מובחרת מהרפרטואר שלו, החל מ"אגם ענקית", קיבלנו
מדונה לא הייתה מעזה ללכת על מופע כזה. בלי אף רקדן? בלי כוריאוגרפיה, בלי פירוטכניקה? בלי כניסות מדהימות לבמה, רק החלפה של שמלה פה ושם. לא הצגת בידור גדולה מן החיים. לא להמציא את עצמה מחדש? מדונה בת 57. מריה
