מוסיקה ישראלית

יש משהו כובש בהבעה הפשוטה של יואב חסיס בשיר העוסק במבחן עצמי גלוי, פתוח וכן.  המנגינה העגולה והנוגה נושאת נרטיב של התמודדות כנה עם יכולותיו. העתיד – מעורפל. בהווה – יש דברים שהוא יכול להבטיח, שהם עובדה. ברגע זה –

הפתיחה בטון נמוך, בה שרה ליאורה יצחק על "סוף חלום, סוף תקופה" יוצרת מתח של תהיה באשר לסיפור. מה קרה? למה מאפקת עצמה לא לבכות? אבל אז במעבר חד מדי  נוסקת יצחק במנעדה לסלסל שורה סתמית כ"בואי בואי מהלב/ זה

חוה אלברשטיין מצהירה, שהיא הכינה לעצמה מתנת יום הולדת  בדמות אלבום חדש. זמן  הרהורים נכון לעשיו בהיבטים שחוברים לעבר. אולי  נגיעה בסיכומים במובן של סגירת מעגל וחזרה לבסיס היציאה שלה כזמרת-יוצרת במהותה. "הירושה"  – השיר שפותח מעיד על ההמשך. נשמע

עמיר בניון הגיע למשכן לאומנויות הבמה בת"א עם "מילה ברוח", שיר-אלבום חדש. מילה אחת-תנועה אחת יוצרים את קסם החוויה. כדי להגיע אליה צריכים תשומת לב ורגישות בלתי רגילים למזעורם. האנטיתזה – התרחשויות לא טבעיות שמעוררות תשומת לב – לקויות שסותרות

מול הבלגן והמחשבות שאינן נותנות לישון, לאביתר בנאי יש מסקנה אחת ויחידה  שאין לערער עליה: – "אין לי מִלְבָדֵךְ". כלומר: מבחינתו – היא הדבר היציב ביותר בחייו. מה הבלגן? למשה יש סודות כמוסים ולאהרון כבר לא, כי הוא התגרש וחזר

קבלו משהו טוב ורענן, מוציא משגרת הזמרים המלנכוליים המדופרסים, ששיריהם שוטפים לאחרונה את הדואר האלקטרוני של כותב שורות אלו, ומכניסים למוד לא בריא לנפש. קחו את ארז ברנע למסלול עוקף דיפרסיה, הגם שמדובר בחלום. מה תפס? החיוך האירוני שעובר לאורך

אפרת קולברג רושמת בטון אותנטי תחושת אהבה שאיננה עוד. זו אינה התרפקות סוערת, אלא ניסיון להביט בגעגוע מפוקח על שעבר עליה, תוך ניסיון לשקם את עצמה מתוך עצמה, מעין פצע שהולך ומגליד ומחזיר את הגוף למצב לא מבוית, טבעי, פראי.

פטריק סבג משכיב עצמו על ספת הפסיכולוג, חושף משהו מקו הרהורים. עיקרה של המחשבה: במסע החיים שלך – האם יש משהו להיאחז להרגיש במרחב מוגן? הדימוי  ל – ממ"ד, מרחב מוגן דירתי, שיגן עליך, משמעותי.  אדם מתגונן לא רק מחומרים

ה"שם יש" לפי יונה וולך – כמעט משב רוח נוסטלגי. המוסיקה לוקחת את המילים לנופים מעוררי געגועים משנות השבעים. ה"קצת אחרת" הזה. אלתור החליל וקצב ההקשה הנהדרים שחוברים למרחב צלילי של אווירה טהורה. שם טוב לוי "מצייר" את הסיפור התשוקה

אריק ברמן מכוון מראה אל עצמו, מציב אותה בזווית אירונית בפניה למי שאינה מצליחה ליצג את אובייקט היופי. כשהיא לא יפה, יש אלף דרכים לומר "את לא מספיק יפה". השיר הוא סוג של הארת מסלול התחמקות אצל מי שמודד דברים

כשיסמין לוי שרה על רעידת אדמה אישית, אי אפשר שלא להאמין לה. השיר הוא על מצב בלתי ניתן לשליטה, יחסים שיצאו מהאזור האינטימי והפכו נחלת הכלל, גרמו לטריפת הקלפים. עכשיו היא נמצאת מול ימים אסורים, ממשיכה לברוח. יסמין לוי מעבירה

דוד ד'אור מחבק את הצער בשיר שהוא מכתב פרידה בלתי נמנעת. יש כאן מנגינה שמאפשרת לזמר כמוהו להפוך את הצער למבע רגש של אמת. זמר כמו שחקן ממלא תפקיד במחזה הקטן בו הא משתתף. ד'אור שר על מצב בלתי הפיך

זו שנותנת לו אוויר לעוד שנים. לא מילים יבטאו את התחושה שלו כלפיה. היא נשארת במבטים ללא מילים, באישונים, ברגעים הפשוטים, בשקט, בצלילים. אלדד ציטרין  מלא בה (בתחושה), מתרגם אותה למנגינה שנוגעת ומגעת, לצלילי פסנתר נוגים, ואם תקשיבו גם לגרסת

האפוקליפסה של ג'וני שועלי נשמעת כמו תסריט אימים של סרט אסונות הוליוודי, המציג חורבן כללי. על רקע זה מגיעה תהיה אישית:  שועלי שואל שאלות בסיס שכל אדם שלישי שואל אותם בשלב כזה או אחר של חייו: "מאין אני בא לאן

בואו נחזיר את "נאחז באוויר" לאוויר בגרסה חדשה מתוך הופעה חיה. עיבוד באוריינטציה של מוסיקת עולם עם קריצה למוסיקה אירית בקצב איטי יותר לעומת ההקלטה המקורית.  זהו שיר על אהבה ללא נשוא למי שאינה מחזירה אהבה. הטבע מגויס להמחשת הטראומה. השמיים

עופר פורטוגלי מנסה בפרויקט החדש שלו להרחיב גבולות שירים מוכרים באוריינטציה של מוסיקה שחורה מג'אז ועד גוספל ונגזריו כספריצ'לס. לא לכל שיר זה מתאים. לא לשכוח שהספיריצ'לס הוא מוסיקה דתית נוצרית שהתבססה על שירת העבדים האפרו-אמריקאים שהובאה מאפריקה, שהפכה משך

משהו במוסיקה מחזיר לשנות השישים, במיוחד צליל הגיטרות. זה צליל חף ממודרניות, לא מעושה.  מצד שני, זה אינו פופ "צעיר" שמבטא תמימות ראשונית באהבה כמו בשירים של השישים, הדואט של יהלי סובול וזואי פולנסקי מושר בטון מאופק מתוך התפקחות בוגרת

בקליפ היא מזהה מישהי שנפטרה. בשיר עצמו אין רמז לכך. הטקסט יכול להתפרש גם כסתם שיר פרידה מאהוב. אבל יומרת הקליפ אינה הבעיה של השיר. עדן אבוטבול (תגלית "אייל גולן קורא לך") מסלסלת געגועי פרידה בטקסט רגש פשטני נדוש –

הקשבתי לשיר פעם שניה כדי להיות בטוח, כי מדובר בטראומת ילדות. למה פעם שניה? כי השיר נכתב בקצב וטמפרמנט מהסוג שאינם תואמים נושא כמו זעזוע שקרה בילדות. סיפור על "בית שעומד לקרוס", "כאבים, השפלות", "ילד שצריך אותך בבית". שירים כאלה

תהיותיה של הילי בוימל באשר למהות האדם מושרות בטון קודר, המשדר את תחושת החידלון והאפסות. האווירה בשיר מעוננת. טון השירה מתחלף מעצבות לחמלה. המנגינה רבת יופי, משרטטת להפליא את תחושת היוצרת. העיבוד מרחיק לכת, מתחלף מגוון אקוסטי רך לצליל גיטרות

יוני גנוט חיבר קולות מנוגדים לשעטנז שמפגיש את האדם מול בוראו על בסיס "משפטי צדקך" מתהילים. קולו הנמוך-עמוק-מסתורי של אריק סיני וקולו הגבוה-מתרפק-מתפלל של יוני גנוט הם שני קווים מקבילים שאינם נפגשים, למרות שלקראת סיום חוברים לדואט. שירתו של הילד

מראפר חברתי בעבר הפך מוקי לזמר לכל המשפחה. הטקסט החדש יוצא מנקודת הנחה שהטוב מחכה לנו. רק הושט יד וגע בו. המכשולים בדרך ("הלב נשבר") לא אמורים להערים קשיים. צריך להמתין לרגעים טובים. "לראות שוב כמו ילד", "חדש בעיניים" "דבש

היכן נותנים בדרך כלל נשיקה? – ניחשתם נכונה. אז איך זה שהיא לא שם, על השפתיים שלו? למה המצב דפוק? הרי הוא מזל מאזניים והיא אריה? לא מתאימים? מה, היא לא מבינה שיש לו לב חלש? שהוא לא נרדם בלילה.

יש אלבומים, שאתה מבקש להישאר סגור איתם באוזניות, לחוות אותם הכי קרוב לליבו של היוצר, ללבך. 13 השירים ב"שרף אורנים" קירבו אותי למקום הזה. החשש היה  להתרחק ממנו, כאשר הם (השירים) יגיעו לבמה. האזנתי לאלבום שעות אחדות לפני ההופעה בבארבי.

עקיבא תורג'מן מקונן על חיי סחרחרה. על ריצת החיים במעגל סגור. על כך שההרגל חוסם. מבקש נואשות עצירה. תחושת האכזבה נעה על פס קול קצבי מהיר שממחיש את "מחול הטירוף". רק במשפט "רגע שלם ואתה לא תתפוס" מוריד עקיבא הילוך.

פוליקר פוליטי? הדיסק נפתח ב"ערב טוב יאוש, לילה טוב תקוה", מוטו בהמשך. פוליקר שר על המבוכה הגדולה של החיים באיזור, תחושה של "יכול להיות יותר טוב, יכול להיות אסון". בשביל שיר כזה קונים דיסק: קול מעומק הנשמה, משדר החרדה בלי

השימוש ב"גם אם אלך בגיא צלמוות" מן המקורות הפך ביטוי שכיח עד נדוש לאמונה בקב"ה. גם סהר שליט מצא מבטחו בפסוק מתהילים, כשהוא מתחבט בשאלות העומדות בפני מי ששם מבטחו באמונה. הפיתוי להישאר בנופים מרהיבים ("הרים של שלג") מצד אחר

אבנר שטראוס ממשיך לספר לנו בלוז מהו. יש מי שנולד עם בלוז. יש מי שמנסה לעשות בלוז למרות שלא נולד עם בלוז. גם כאן יש כמה דרגות. יש חיקוי של שקר, יש חיקוי של אמת.  על מי ששר בלוז של

אני יותר מבולבל ממופתע. מתברר שהחיים זה לא רק תותים. זה חנן בן ארי? אם דרך אומנותית היא רצף שירים בעל סגנון קוהרנטי, השיר הזה הוא סטיה ממסלול הדרך הראשית כדי לרדת לשביל צדדי ולעשות חשבון נפש של מי אני

שבעים מלאו לנערה. מצהירה שהיא הכינה לעצמה מתנת יום הולדת  בדמות אלבום חדש. זמן  הרהורים . אולי סיכומים. "הירושה" נשמע מעין תפילה, שיר עם, גוספל בצבע הקולי הגברי. זוהי חוה אלברשטיין כמו שהכרנו. קווי המתאר היפים שלה. זמרת עם. קרובה אצל