מוסיקה ישראלית

אלכס טופל מנסה להוציא מעצמו מילים הכי יפות על אהבה. לפעמים זה נשמע התייפייפות מטאפורית – "על ליבך מקעקע את הרגש הטהור", מצד שני הוא שר בפשטות הכי פרוזאית: "אני רציתי לצעוק לך את המילים השקטות", וגם מיטיב לתאר באבחנה  פחות

11 השירים החדשים הם תמהיל אקלקטי של  זמרת שמנסה להיות סינגר-סונגרייטר וגם לשיר יוצרים שונים.  חני דינור שרה את עצמה בטון אפרורי אמין כמו ב"שנת שמיטה" – הרהורי מהות חיים (שחרור, ויתור על השליטה או להגיע  לאיזון מעודן) בתזמור ג'אז

"אם מישהו שואל/ יש רק אהבה ואושר בינינו/ גם בלילה סוער/ גשם שוטף לא ייפול עלינו" מבקש רונן פרי באחד השירים היפים (אם לא היפה שבהם) באלבומו החדש – "אם מישהו שואל".  מילים פשוטות: אנא אל תספרי את האמת. למרות

האלבום נפתח בקינתו של דודו טסה, קול נמוך מיוסר, סלסול דואב, מלווה בצליל מיתר: "כבָר לֵילוֹת אֲנִי מִתְכַּרְבֵּל בִּשְׁתִיקָתִי, מְחַכֶּה בַּאֲפֵלָה/ שֶׁמִּישֶׁהוּ יָעֵז לִגְלֹל מֵעָלַי אֶת הָאֶבֶן הַכְּבֵדָה". הבדידות הארוכה שהפכה אותו לקהה חושים. הצליל, הטון, נשמעים כשיר אבל, פיוט

הדר מלכה שרה את תחושותיה בטון מלנכולי ענוג. מהזמרות המנסות  להעניק לכאב יופי אסתטי בשפה שנגועה לעיתים בעילגות של שפת דיבור עדכנית כמו ""זה מרגיש לבד/ כשאני הולכת ברחובות העיר/ זה מרגיש לבד/ כשהנשמה נשרפת/ והכאב הופך לאשמה". "זה מרגיש

שדרות רוטשילד? מתאים לי יותר שדרות סן ג'רמן בפריז.  מתי כהן בעקבות ז'ק ברל, שארל אזנבור, ז'ורז' ברסנס, איב מונטאן. אנחנו לגמרי בשדרת השאנסון. אביב כה כמו שמתואר בשיר אין בארצנו. אביב שתלוי ב"צבע הדמעות". התפקחות שמחזירה אל התום, הטיפשות

שומר מסך הוא תוכנת מחשב שנועדה בעבר למנוע הרס מסכי מחשב. בפרפרזה – "שומר הלב" של אורן ברזילי  כבר אינו מתפקד. הוא כבר אינו קיים מזמן, האוהבים הלכו לדרכם. רק הבתים של פעם עוד משמשים עדות לאהבות ההן. מה שנותר

אתי ביטון שרה אהבה ושברונה. הימים שחלפו, השנים שעוד יעברו. "מבול רגשות" שמציף. נזכרת בחיוך המרוח שלו. ומה קרה? לא ברור. סיכוי לשיקום? – אין. היא חוזרת לעצמה אחרי הפרידה מהגבר המאכזב. זהו. אתי ביטון רוצה להיות סינגר סונגרייטר. רוצה.

אביתר בנאי שר על חולשה אנושית, אולי הדומיננטית בחיי אדם – הפחד להפסיד את היש החיצוני הטוב בכל תחום ממזון טוב, בית נאה, נוחיות, לבוש נאה, פרסום והצלחה. הפחד הזה הופך את האדם משועבד, לא חופשי, עבד לטוב. הקצב בשיר

דודו מתנה הלך על כתיבה בסגנון הפזמונים העבריים של שנות הארבעים-חמישים. מי כותב-שר  היום "עץ שיזף", "חליל רועים בוכה", "מילל לו שוב התן"? נראה שדודו מתנה החליט לנתב עצמו לשם, לשפה אנכרוניסטית, שאינה מוסיפה לטקסט נקודות זכות. למעשה, זה נשמע

החיים כמרוץ. יש לא מעט שאלות. בעיקר שאלות. מה המטרה? האם להשאיר מאחור את העכשיו? תשובות? "כל כוכב הוא רק סימן של מטרה/ חלום או מרדף לא נגמר/ מכאן לא רואים את מחר". המשכת המרוץ – אינה מספקת תשובות. המרוץ

עדן בן זקן שרה המנון האסקפיזם, שנועד להיות שיר הנושא של ערוץ הילדים. תזיזו את הגוף כאילו אין מחר. תחגגו מקרית שמונה ועד אילת. תעופו, תאבדו תחושת זמן.  למה? מה סיבת החגיגות? מה קרה? לא חשוב. תזיזו, תעופו. לא לשאול

הקצב מעלה על נתיב מהיר של "זמנים חדשים", שאביב גדג' מתאר בשיר אפל של ניכור חברתי מוחלט, שסימני ההיכר שלו מאופיינים בבורגנות וטכנולוגיה, בתים שבהם "מצלמות הורגות יותר מהר מרובים", ואפילו הדשא של השכן לא יכול להיות ירוק יותר, כי

אין חדש תחת השמש הישראלית. "כמה חם" טוב לכל עת. בטח לעת הזו. חבורת "מלכה באיה"  לקחה את אחד השירים הפחות קלאסיים של אריק איינשטיין מתוך האלבום "פוזי" (1969), האיצה אותו, העניקה לו עיבוד רוק אפרו קריבי שמשיב רוח בגבו.

הטון, הסלסול, תחושת הכאב והשיברון. דיקלה כבר מזוהה בסגנון שירה שמחבר בין הנרטיב לצליל. משהו מאוד אינטגרטיבי, נוגע במוסיקה ערבית, סלסול שמובנה על המנעד הקולי והתחושתי שלה, שזה כבר נשמע איזשהו שימוש חוזר בחומרים קודמים – ללא ניואנסים. שיר על

האם הפנטזיה מובילה לאושר? בּבת בן יהודה בוחנת שאלה כבדת משקל בשלושה בתים קצרים. הטקסט – על גבול השטחי. שלושה בתים די סתמיים שמגששים באפלה בעניינים של נפש ואושר. אלא מה: המוסיקה והקול מעניקים לשיר את שאינו קיים במילים –

ככה לא כותבים היום – במורכבות מלודית והרמונית שכזו. אורי ביילין (בנו של יוסי ביילין) מוציא סינגל ראשון  מתוך פרויקט "הבכירים + אורי". הבכיר הראשון שנחשף – מיקי גבריאלוב. שיר געגועים לאהובה. חלל שהותירה מלא בזיכרונות, שאינם מרפים. זהו שיר

אנשים צעירים חיים תסריט עתידי ידוע מראש. כל מה שיבוא אחרי צפוי. זהו קו חיים קלישאתי שמשכפל את עצמו. אנשים חיים שגרת סדר חיים  בלתי משתנה שחוזרת על עצמה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה.  מישה סוחינין מבקש לפרוץ את

הפחד הוא להישאר על האדמה. לחיות את המציאות. להמשיך לאהוב על רקע מה שקיים. איתי תעסה מציע אלטרנטיבה – לעוף, לרוץ עירומים, בלי "להסביר את עצמנו", לחיות בטירוף, כשהכול שקוף. האם השחרור המוחלט  יביא מרפא? האם בסוף הכל "ירגיש נעים?"

השיר נפתח ומתפתח כסרט מתח. הקול הדואב והמיוסר פונה אל מושא האהבה, מילים מן הסתם אינן יכולות לתאר את עומק התחושה, שמגיעה עד תיאורים נואשים-קשים כ"מתנפץ לך על הקיר" או אהבה "עם ציפורניים לבשר". למרות הכל  – היא יישות שהוא

הקליפ לוקח הישר לחתונה. טבעת-חופה-פרחים-תסרוקת-חיוכים. שום דבר שמכוון לתוכן השיר. כלומר – פספוס. זה אינו שיר חתונה. הסבר: לפי הקומוניקט, השיר הושר בחתונה של מאור תיתון. הקדיש אותו לבחירת ליבו. שיר שכולו ערגה, התרפקות  ואהבה שאין לה גבולות.  המנגינה –

"שמאל וימין" לא יחוללו סערה גדולה ברוק המקומי עם השיר הזה, ולו בגלל הטקסט הלא קוהרנטי המורכב ממטפורות מסעירות כמו "באבנים כבדות מאוד / מנסה להצית את החושך וכחום האצור בעומקי ההר / עוד שנייה מתפרץ" כדי לתאר אהבה, ומצד אחר – שפה

לשרון זליקובסקי יש בעיות עם עצמה, והיא מטילה את האשמה בין השאר על הזמן. הוא המפגע הראשי בחייה. עוד יום שעובר אינו מבשר טובות. לקום לעוד יום "בלי טעם וריח", "עוד יום של ברדק" לפי העיתון, וגם ממה שהיה "לא

גלי עטרי מייחלת לשובה של "קרן אור" שהיא התגלמות הטוב הטוטאלי, שנראית פתאום "עייפה".  לפי השיר הוא מושיעה "נשמות אבודות", מרגיעה "מחשבות עצובות", "מפרקת רגעים של קדרות" "מחבקת נפש" ואף מחוללת ניסים. והנה, קרן האור הזו נמצאת מול "ענן אפל"

אני עולה על הדרך לחירות של אייל אבן צור בכמה תחנות, שאחזור אליהן בדרכי המוסיקה העמוסות והבלתי נגמרות. בשיר הקצבי הזה ("בדרך לחירות") שר אבן צור: "גם אתה וגם אני/ עושים טעות בדרך לחירות/ שניה פני שנרדמים הכל חוזר לדרך החירות". 

להתרפק על הוואלס הזה. להיצמד ולרקוד באווירה עגמומית. אריק סיני שר ו"רוקד" בערגה מאופקת. כל מילה נשמעת צלולה ובהירה. הוא מתבונן-נמשך אליה. יודע שהרגשות שמציפים אותו משנים משהו בחייו. לא הכל מושלם. הוא מודע לספקות שלה, מנסה להפיח בה אמונה

מה שיצא לאמיר ולבן מהבר ביפו. תרשים חלקי מחשבות של אנשים צעירים ההולכים בעקבות גורלם. הצמד אומר אומר דברים במעין זרם תודעה שמנסה להתחבר לשיר על כאב על מי שהייתה המלכה של תל אביב. אמיר שדה ובן מאור מספרים סיפור

יש שירים שנשמעים לך כמו מניפולציה רגשית. כששיר אהבה שובה אותך עוד לפני שהסתיים, אתה חושד שהיוצר חיפש דרכי עורמה לליבך. לאוהד כץ יש דרכים להגיע ללב – טון והבעה שמביאים אותך להשתתף בצערו כבר בחצי הראשון של השיר. מה