מוסיקה ישראלית

דני סנדרסון יודע להפתיע. הוא כתב שיר על האנשים השקופים, המסכנים, שאנחנו בדרך כלל רואים-לא רואים ברחובות. סנדרסון עוצר להתבונן, להרהר, אפילו לנשוך שפתיים ולהגיע למסקנה, שמעבר לפינה יש עוד הרבה סיפורים של לבבות אבודים, שאנחנו כמעט מכירים. נו? מה עושים

היופי קיים בדכדוך. הקסם לא היה נולד ללא כאב. אוריה מויאל שר כאב מנקודת מבטה של מי שחוותה ריחוק מבן זוגה. שניהם אמנים, כותבים. היא נמצאת במצב של נמיכות נוראה –  מסוממת, זרוקה על המדרגות, עירומה בסלון, אבל מספיק מפוכחת

נתחיל בקליפ: עידו רצון מביט לנו בעיניים וגם מקשיב לעצמו, כשהוא שר בטון  נוגה ומדוכדך, על מצוקה נפשית. הסרטון הוא סוג של מניפולציה מחוכמת ואינטגרטיבית על "תביט בי בעיניים".  כלומר – בהקשבה הזו יש  גם אלמנט חזותי. הקליפ הופך לא

"עשינו היסטוריה"? דולב רם ופן חזות התכוונו הִיסְטֶרְיָה. לא היסטוריה. שיר על עם שממשיך לחגוג  נונסטופ. מדינה בטירוף. ליאור נרקיס שר: "תראה לאן הגענו בית משוגעים אנשים עפים עד למעלה / לך תבין את זה הם בכלל לא טייסים". שלום חנוך

תעשה מה-בראש שלך, תהיה אותנטי, גם אם אלה הפכים. אני בסיומו של האלבום.  "אנשים" הוא שיר נוגה, שקסמו המלודי מהלך עליך. גלעד שגב שר ברגישות מהות חיים, שאומרת: ברור מה יהיה בסוף. נסה בינתיים לחוות כמה שיותר. תהיה הכל. תהיה

אז מיהו הדובר בשיר? לא הוא עצמו? לא בדיוק כמו כולם, לא רק משתנה, אלא אף מתחפש למישהו אחר. ומה היא רצתה שהוא יהיה? דוד ד'אור עסוק במערבולת שאלות של מי אני ומה אני.  אני מחפש קשר לאמירה שלה, שהסתיו

שיר עמוס ב"אם" ו"האם", משפטי חיווי ושאלה, תרגיל לא מוצלח בכתיבה, שמוביל לרשימה אקראית של הבטחות ותמיהות של האוהב כלפי האהובה,  חלקם משפטים סתמיים מסורבלים כמו "אם תשנאי את השלכת, האם עדיין תפתחי ליבך?" וגם שימוש אקראי ב"אושר". לא יודע

טל פוגל שרה טראומת געגועים בתיאורים אפוקליפטיים של סערת גלי ים נשברים ושריפות ענק. צלילי הקלידים  והקול הם טון מאופק המתאר בעצבות את הציפיה. פוגל משאירה לקולות ההומים ברקע להעלות את מפלס הגעגועים. שיר קטן, לא מורכב במיוחד. טל פוגל

ב-7 באפריל משתתפת ישראל לראשונה בתחרות האירוויזיון  בלוקסמבורג עם השיר "אי שם", שנכתב על ידי אהוד מנור ונורית הירש, בביצוע הזמרת אילנית.  השיר זכה במקום ה-4.  ב-7 במאי ביום העצמאות נערך בירושלים בבנייני האומה פסטיבל הזמר ברוח יובל 25 שנה למדינה. השיר "את ואני נולדנו" בתש"ח בביצוע הזמרת עדנה

גשר מעריב כבר איננו. הבעיה של הצעיר שתועה בדרכי החיים – נשארה. מה יהיה כשיהיה גדול? ההתלבטות הזו נדושה, אבל ממשיכה להיות צרת רבים, נחלת המוני אנשים צעירים שממשיכים במסע ההתלבטות מתוך חוסר יכולת להגשים משהו. לא שהם מחפשים גדולות

מה צריך שיר אהבה כדי לשכנע שהוא אותנטי? ברוב שירי האהבה לא ממציאים משהו חדש. האוהב שחרד לאהבתו, מבטיח לה ללכת רחוק בדם וביזע, רק שלא יהיו דמעות. יצלול איתה עמוק לשמי הכוכבים, יהיה שלה למעלה. ו"אני רוצה להאמין בנו",

"נשקיני" בפתיחה הוא קטע רוק אינסטרומנטאלי ספוג בישראליות מזרחית, טעון במתח חריף, שבין חילוניות לקדושה, מספר סיפור למרות שהוא נטול מילים. ברי סחרוף פונה למזרח גם במוסיקה שהלחין ועיבד עם חבריו ל"ירח", של נתן אלתרמן, המביע התפעלות ממעשה הבריאה. השיר

סנונית ראשונה בקו יצירה חדש של עברי לידר את עופר  מאירי, שמנסים לחבר נרטיבים מיומנו הפואטי האישי של לידר  עם צליל אלקטרוני בעל גוון של פופ קיצי, מהסוג שמתכתב עם רחבות המועדונים. לידר מעלה  את הטון הדואב עגמומי משהו העוסק

שניהם כבר לא בעניין? הוא שותק ומתרחק, בלילות מפנה לה גב. הלב שלה קפוא. אז מה הסיפור? מה היא רוצה? רק לתאר מצב בלתי הפיך של חסר תוחלת, שבו היא "שבר כלי" שאינה יכולה לשאת את הבדידות?  למרות שהיא אינה

מה פשר ההזדהות של הדובר בשיר עם מי שאינה מצליחה לממש אהבה? – לא ברור. אהבה? חמלה? נועם פנחסוב כתב שיר המשלב תיאור הבחורה הבעייתית ומכתב נחמה בגוף שני (את) שאומר לה: לא נורא, זה בסדר להתנהל כך. תמשיכי ככה,

המילים של אהוד מנור שימשו השראה לאחד הלחנים היפים שיצאו מקובי אשרת. מנור כתב על חברות כמקור יציאה מאופל אל אור, שאיבת כוחות מחודשים כדי לחזור אל מלאכת היצירה היומיומית, שבאמצעותה מוצאים מנוחה לנפש. שיר ארס פואטי העוסק במחזוריות של

האחיות ג'משיד שרות על חיים של תעיות, אי יכולת לגשר בין תקוות למציאות. חשבון נפש של הליכה ללא ידיעת הדרך – "יש מחר שלא יודע מה יביא לו היום". התפוגגות מהירה של הטוב. חזרה למציאות. שירתן המרוגשת שומרת על איפוק,

מאז "בציר טוב" (עם שמעון גלבץ) אני ממתין לשירים חדשים של אילן וירצברג. הוא מסוג המוסיקאים שאינו ממחזר. בדרך כלל יש איזושהי הפתעה וחידוש בשירים  שלו. ניואנס, מלודיה, מקצב, עיבוד. בשיר הזה הוא צירף אליו את ארז ריינמן, וגם בכך

אז זהו, שלא הכל טוב, למרות שכל אחד משדר כאילו "הכל טוב", או לפחות פוטר עצמו בצמד המילים הזה בלי לחפור. אין תלונות, הכל טוב. מה טוב, איפה טוב? תראה את הג'ונגל מסביב. לא נורא, הכל טוב, ירגיע את עצמו

שרית חדד יוצאת בגרסה לשיר, שנחקק בזיכרון הקולקטיבי בביצוע של יהורם גאון מאז שר אותו בפסטיבל הזמר של 1969, הראשון שהוקרן בטלוויזיה, ואף זכה אז במקום הראשון. אם גאון נשמע מאוד דרמטי ביחס לסיפור הגבורה, חדד נשמעת מאוד אמוציונאלית. משקיעה את

אבי אוחיון כתב לפאר טסי שיר מזווית הגבר הפגוע והנדכא, שאינו מבין מה האישה רוצה מחייו. זה נשמע כמו סיכוי שהיחסים בין ישראל לפלסטינאים. יגיעו לגישור מוצלח.  "מה נשים רוצות – אין גבר שיודע". אוחיון מנסה לייצג איזו הסכמה גברית

בימי הזיכרון, פעם בשנה, נשלפים השירים העצובים, ישנים כחדשים. טרגדיית השואה עומדת שוב מנגד, כמו הצער האינסופי על הנופלים. לעיתים התחושה היא שאין מנגינות לעצב הזה, אבל ממשיכים ליצור, מתוך ניסיון להגיע ולגעת. את שירי המקבץ "משא געגועים" כתב ליעד

מה הקשר בין "מה קשור" לאייל גולן? התשובה אינה מורכבת: קשר פופוליסטי, מקדם ממכירות. הוא מכוון  בעיקר ל"היכל מנורה מבטחים" בסוף החודש. עוד קומבינה שאמורה לחייך לקופות, והקופות אליה. כל קשר מוסיקלי – מקרי בהחלט. הומור, צחוקים? לא ממש, אלא

אחרי "תגידי שטוב", שיר אחרון, הבנתי שקרה משהו יותר מטוב בחיבור בין אהוד בנאי לנסיית השכל. זה התחיל עוד לפני כן: כשאהוד ויורם חזן שרו "אני מאמין". הרגשתי לא רק ראשים מדברים, אלא מפגש נשמות. הטרובדור וזמר הנשמה במפגש עם

לאורך הערב, התחלפו מילות השירים לטובת השרים בציבור. ה – VTR הקרין קליפים, הזמרים עלו בזה אחר זה לשיר, מנחת הערב סיפרה סיפורים וראש העיר ואחיו עלו לתת קולם בשיר. גם הם רצו נתח בערב ההוקרה לזכרה של עפרה חזה.

אסף אמדורסקי אלקטרוני. מאוד אלקטרוני. הוא מנסה הפעם חיבור נועז אפילו יומרני משהו בין סינטים, סמפלרים ביטים אלקטרוניים ושירה באיכות פואטית גבוהה. האלבום נפתח ב"מגדלים" – שילוב של אלקטרוניקה עם Funk בסיועו של גידי רז, מפיק עתיר ידע בצעצועי האלקטרוניקה