שירים ישראלים

לפעמים נדמה כי הדור הזה משתמש במוסיקה כתחליף קליל לספת הפסיכולוג. הרי טקסט כמו למטה לא היית מתפרסם על תקן "משורר" ואפילו לא כותב שירים מולחנים (סינגר סונגרייטר) מדופלם: לא ברורה הבעיה של הכותב. הגשם יורד, והוא מחפש היגיון בחיים,

לאן מובילה שגרת החיים? – כולנו מכירים את הפעילויות הקבועות מבוקר עד לילה. לפעמים כל מה שאנחנו רוצים זה רק פסק זמן, שינוי סדר הפעולות הקבוע. חוה אלברשטיין שרה – זה לא נורא: "גם את הטוב גם את הרע/ השיכחה

"עכשיו תורך להישבר?!" הוא והיא משחקים בדיכאון? פעם תורי, פעם תורך?  אבל דודו אהרון התכוון כנראה ל – לא מוכן להיות יותר הפרייר שלך. תרגישי פעם את מה עובר עלי.  בגדול: אין חדש תחת השמש הים תיכונית המקומית: הגברים ממשיכים

הייתי ממליץ על השיר ל "חתונה ממבט ראשון". הסלואו הנוגה יוסיף ניחוח התאהבות, תחילתה של אהבה, רגשות הומים. היסחפות.  לורן פלד מסתמן כרומנטיקן חסר תקנה. מאהב שאינו מצליח לבטא במעשים/ מילים את מה שהוא חש כלפי אהובתו. מצד שני, יש

אדם שר על תחושה מוזרה – "שהתחיל האביב" אבל "כלום לא מרגיש כמו אביב". מה קרה? אנחנו נמצאים בתוך הטבע, בין גבעולי העשב לצמרות העצים, משתפים את כל החושים שנהנים מדי שנה ממראות הפרפרים, הציפורים הנודדות וניחוחות האביב. מה כאן

משירי ההתאהבות היפים שהגיעו אל שדות הרומנטיקה המקומית. אורי בנאי נגע בה (באהבה) במנגינה חד פעמית, בריח, בטעם, בצבעים מתוקים, בפרפרים לבנים. המציאות והדמיון, הא בהא תליא. התאהבות היא מקסם א-רציונאלי בו נוטים חלק כל החושים. את התחושה הראשונית שנמשכת

בן ארצי מזדהה עם דמותו של הרוזן ממונטה כריסטו, אדמונד דנטס (הסיפור מאת אלכסנדר דיומא האב), שהושלך לכלא לאחר הפללתו במעשה רמיה, ואחריתו – נקמה בכל האנשים שעשו לו משפט לא צודק. בן ארצי לוקח מהנרטיב של הרוזן את תכונת

בהבדל משירים המספרים על שברון ליבה של המאוכזבת, כאן דנה לב מכה על חטא – כמה הייתי מטומטמת שהאמנתי לו. ההתוודות הזו בנוסח "טיפשה טיפשה" על בגידתו בה לא יוצרת איזשהו נרטיב מקורי, אבל היא מכניסה איזשהו ניואנס עממי אותנטי

כמה אור יש בעולם, אבל יש שהוא דועך. אור גדול בזוגיות נשמע כאגדה. "לילה משוגע ומפואר", שר בוסיקלה, אבל אז טוויסט בעלילה: "עד שבאו הדברים ונגעו במקום/ לא נשאר בי דבר". אותה האהבה שמחוללת בנו שמות, זו שלא מעבירה את

ניב דמירל הוא מסוג הזמרים, שגם כשהעולם יתהפך, הוא ימשיך לשיר לב שבור על מישהי שמשגעת לו את הראש. מדור הגברים בוכים בלילה לא ניזוק בעקבות הקורונה. להיפך: הוא נמצא בפריחה מחודשת. הבנאדם לא נרדם "בתוך הלילה" (אמצע?) כי שכח

בשביל לבודד את הטוב – מראים את הרע. המנגנונים הנפשיים מייצרים תנודות. לעיתים אתה מרגיש רכבת משא שאליה התווסף עוד קרון.  יש רגעים שדברים מסתדרים, ואתה אפילו מתחיל להמריא, מנסה להתעלם מרעשי רקע של מה שאומרים עליך. יש רגעים שאתה

מי אחראי לבובות (דחלילים) שעושקות אותנו באמצעות מנגנונים שמעסיקים מקדמי רמיה, מניפולציה ועבודה כדי לשלוט בנו ולעבוד עלינו בעיניים?  נדמה לי שעל כך קובי אוז אינו נותן תשובה ברורה. כל מי שבחר בעומד בקודקוד הפירמידה, מגיע לו שיאכל אותה. הוא

שירי מימון שרה בקול שקט ונוגה שיר לילד במנגינה ובטון תואמים. שירי ערש מאופיינים בנימה רגשנית ובמילים המבטאות עצב קיומי וחרדת ההורה לשלום ילדו ולהרגעת פחדיו. היא שרה "ניסיתי לשמור אותך ולהן עליך" ומה קרה? סביר יותר – שומרת ומגנה

שלא ייגמר לו הלילה. גם הלילה הבא. אולי יצליח לפענח מה היא מסתירה. יפתח אבן נע בין תיאור האהובה בגוף שלישי – "מחפשת חום שלא היה לה" – בין פניה אליה במילות אהבה בגוף שני – "איך את יפה כשאת

ההשראה בחיבור לברכה שבתלמוד הבבלי הובילה את יונתן רזאל למוסיקה של שאר רוח, בה הדביק את ברי סחרוף. מהו זוהר הרקיע עליו שרים השניים? האם זה האור הגדול שנגנז ע"י אלוהים בבריאת העולם, אליו הכל כמהים? מדובר בברכה שתכליתה –

אסף שריג נוגע בנושא נדוש: הפילוסופיה הקיומית. הוא (הנושא) עשוי להתעורר נוכח מה שעברנו בחודשים האחרונים ולעורר מחדש שאלות משמעות החיים והבדידות הקיומית. סארטר טען,  כי "הקיום קודם למהות". כלומר, אדם הוא קודם כל קיים, ורק אחר כך בעל משמעות.

הוא אמר לה שרק איתה "חלומות בפריפריה מתגשמים".  הכותבים ונוי פדלון כנראה מבינים למה התכוונו. מדוע אותם חלומות (לעשות ילדים?)  לא היו מתגשמים מחוץ לפריפריה? הפריפריה נמצאת מאז ומתמיד בשיח הציבורי הלאומי – למרות שהמונח "פריפריה" מעולם לא הוגדר בבהירות.

שרון הולצמן חי, קיים ונושם (בזמננו הלא פשוטים – לא דבר של מה בכך), ושר תובנה שנותנת סיבה להמשיך לחיות, שמהותה הצורך בלהיות נאהב. זקוק לחיבוק חם ולאהבה, אבל בינתיים, במצב הנוכחי, יסתפק בשמחה שיש ובמצב של –  אם אין

מה מצאה שם? מה חוזר אליה? האם התחושה היא מהות האמונה? déjà vu?  האמירה – "מאמינה בניסים" נשמעת מעט פשטנית לתיאור החוויה המיסטית הבלתי מפוענחת. נס הוא משהו גדול מאיתנו שחוצה את כל חוקי ההגיון. לפעמים הוא קורה,  ולפעמים לא.

טל סונדק יצא לנבור בעזבונותיהם של ענקי הכותבים בזמר העברי: נעמי שמר,  חיים חפר, נתן יונתן, מאיר אריאל ואהוד מנור, וחזר עם חמישה שירים, אותם הפקיד בידי רמי קלינשטיין להלחנה  והפקה מוסיקלית. קלינשטיין אף משתתף בדואט בשיר הפותח "פרידה" של

ספק אם טקסט חרמני כזה היה עובר ברדיו בעידן ה – "Me Too". הוא נשמע לגמרי הטרדה מינית. אריק לביא שר אותו בתקופה, שסוג שיח כזה לא נחשב נועז. הוא נטמע בהומור המקומי, בסחבקיות הגברית. האינטונציה של לביא היא של

רינת בר מצטרפת לזמרות המייללות על נטישת מאהביהן. יש מי שמפטם את זמרות הז'אנר בשירי יאוש על מר גורלן.   בר אינה בודק את השירים שמספקים לה. מה שקרה לה זה אינו "שיבוש קטן בתדר" אלא קצר מוחלט. היא תתבקש להסביר

השיר אינו  מבהיר מה הם ה"חלומות גדולים" שהמציאות מחקה. מה  לא הגשים/ הגשימו? סביר להניח כי "מחיקתם" הניעה את הכותב להוציא את השיר הזה. דוד ד'אור עוסק יותר במסקנה מאשר בסיבה. הוא אומר לזוגתו: בואי נשמור עלינו, נסלח לעצמנו  א.

לא ברור על מה מקונן חיים איפרגן? שהיא חזרה בתשובה בלי להודיע לו?  שמישהו אחר סיפר שהיא השתנתה ("אמרו לי") או על עצם השינוי עצמו? שהג'ינסים שלה הפכו חצאיות? "עוד סלפי מהכותל"?  מה הבעיה? הרי בשיר הוא מודה שהיא "צודקת",

על איזה כאב שר אלנתן שלום? כל מה שהמאזין יודע הוא שהוא מחפש "יופי" בכאב. כלומר? איזה סימן הוא בדיוק מבקש שיישלח לו? אלנתן שלום כתב  טקסט  שעיקרו בקשה למשכך כאב, זה שירימו משבר, לגעת באמת, לקבל חיבוק, לעשות "סדר"

בואו נכיר לילדים של ימינו את שירי נתן אלתרמן לילדים מלפני 70 שנה. יש בעיה? – שאנחנו ב-2020, עידן מיכל הקטנה ונועה קירל?  ממש אין. יש שירים ישנים שעברו את מחסום הזמן מפני שהם שירי איכות נצחיים. אני מאזין למוסיקה

"איך אוכל לבחור במי להאמין" שואל-תמה עדי גיגי. זהו שיר על חוסר ידיעה אנה הפנים מועדות. הלב "בונה מקדשים", בפועל לא נכנס אור. בקול הרך השברירי, בצליל אווירה שמימית, מנסה גיגי להבין את מהות הקיום, לבטא את הפער בין המציאות

אבוג'איה מספרים לנו איפה אנחנו חיים. כאילו שלא ידענו. מה כן? תמיד נחמד לרענן מידע. אל תקראו להם טריו מחאה. אין במקומותינו זמרי מחאה. האמירה היא סוג של – עזוב אותך, במילא אין מה לעשות, וכמו שאמר שלום חנוך –