שירים ישראלים

דיקלה מקוננת אהבה נכזבת. לאן הלך הלב הטוב שלה. רק שלא "ימס לה בים של דמעות" ושלא יברח לה ללב אחר. סוג של כתיבה עממית שמתכתבת עם סגנון כתיבה בז'אנר המזרחי ערבי העממי. דיקלה שרה ברגש עצום את המילים. טון צרדרד

מוסיקה מנצחת הכל. כולם רוצים לשיר. אז למה אין כאן מנהיגים שבאים מהמוסיקה, מהשירה? אבל זה לא העניין של ארצי. זה אינו שיר מחאה. "פוליטיקאים מושחתים" נכנסים לזרם התודעה של שלמה ארצי כהערת סוגריים, עולים למסלול הכביש הראשי, שמגיע לקיסריה לכל מי

"גן הפעמון" הפכו  טקסט אקראי העוסק בבקשת הכוונה של אדם  למהלך רוק סוער. גיל שפירא (כתיבה, שירה) מנסה לייצר סיטואציה משכנעת להזדהות איתו. הטקסט עוסק רק בקריאה להכוונה לאיזה כוח עליון ("אתה יודע הכל") שעד עכשיו "שתק" – מבלי לגעת בנסיבות/ מניעים

שירתו של חן כהן הזכור מ"דה וייס", נשמעת בפתח השיר רופסת, נוגה  ועייפה, כמו הוא חווה מצב של חולשה על רקע הגילוי שאין עוד אהבה ביניהם. זהו שיר על הפער בין רגעי אובדן יאוש לרגעי תקווה. הטון נוגה, הקול הגבוה

הגיג על הלבד של להיות ביחד – מול הלבד של להיות אחד נעטף בצלילי אווירה אפלוליים. הדואט בין סולן הלהקה ישי גרוס והגיטריסטית יפעה נאור נכנס לספירות שמימיות, הזויות. השירה הרכה -מלוחשת אוספת עוצמה מתזמור הרוק-אלקטרוני, שהופך את הדואט דרמטי

בשיעור לכתיבה יוצרת של שירים מולחנים, הייתי לוקח את השיר הזה ככדוגמא – איך לא לכתוב שיר. הראל מויאל כתב שיר בגוף ראשון של אוהב המבטיח לאהובתו לחזור. לא ברור איפה הוא נמצא, אבל לפי תוכן השיר הוא יחזור "אחרי שתחלוף המלחמה".

אין שום בעיה להצטרף למצוקתו הנפשית של אדם.  המלודיה, הקצב, ההפקה מעלים על אוטוסטראדה שאינה קודרת או דוקרת. אדם מחפש אהבת מחר לכשיזדקק לה. כמות השאלות שהוא משמיע מעידה על עומק החרדה וגודל הציפיה – על רקע העובדה שגם העבר

 סהר חגי מביא סלנג עכשווי לשיר. משהו כמו "יאללה תזרום, בן אדם" לאן בדיוק לזרום? תזרום, מה-חשוב-לאן. ממש אין בשיר הצעה מסוימת. אפליקציה, הודו, ריאליטי, ללמוד תורה, להיט היסטרי. לתת גז על הכביש. כל מיני דברים שזורקים לסל הצעות סתמי ונדוש.  מה רוצה

סתיו בגר כתב מכתב לבחורה שמהמרת "על כאב". לא ברור אם מדובר במזוכיסטית או באישה שטן ש"מנהלת מלחמות על המיטה". ה"שוב" מעיד על מי שהפכה את ההתנהגות לשיטה סדרתית. אחת ש"כל האבירים נלחמים עליה", היא זורקת "פירורים" – אבל מפילה

"אם לומר אמת" שר נועם בנאי – אני לא יודע כלום. לא טוב לי,  מבולבל, לא משוחרר, לחוץ – אז הגיע הזמן לשחרר, להשתחרר, להרפות. לתת לעצמי לזרום ללא כיוון.  זו התובנה.  הסינגר-סונגריייטר שחי במצוקה,  מתנחם באישה ומוותר על שליטה.  משוררי

רובי קסוס דוהר בעוצמה על תוגתו. זוהי נסיעה פיזית (ברכבת) ונפשית – בריחה מעצמו על רקע מצוקה מהרסת שמובילה לאבדון. השיר אינו רק תאור מצב אובדני ("לא השארת פתק", "סוף זה מה שחסר לי")  אלא גם מודעות למצבו בצורת שאלות

אני שומע טון מלנכולי שכמו מתכנס לתוך עצמו, חספוס שמזכיר מעט את עידן חביב. הסיפור כל כך קרוב לליבו של עומרי כהן, שהוא משאיר אותו בחלקה מסתורית. "היא ידעה שזה מתקרב" הוא שר, וה"זה" הזה הגם שאינו נהיר, מכניס בהלך

נכון: לא רק גברים בוכים בלילות. קבלו את ספיר סבן. הלילות שלה בשיר הזה הופכים ליללות מסולסלות. יצרני המילים והמנגינות יודעים, שאפשר לסמוך על סבן שהיא תהפוך כל גבב של מטפורות שחוקות/ תמוהות למלודרמה ענקית. "המלחמות עייפו" היא שרה. לא

לא יודע אם מנסים להחיות איזשהו ריב מדומה מאמצע שנות השמונים בין עפרה חזה ז"ל ובין ירדנה ארזי, אבל כאשר ארזי מתגייסת לשיר שיר שכתב בצלאל אלוני, פטרונה של חזה דאז, האב הרוחני והיצירתי שלה במלאת 19 שנים למותה –

הראל סקעת מבקש אישור/ אישוש ליחסים בינו ובינו. הכל ביניהם מתנהל סבבה, שיגרה ימיומית – על הקשיים והמורכבות,  "רגע טוב רגע פחות מושלם", אבל מדי פעם אתה מוודא שהאהבה שרירה וקיימת כי אין בילתה, אחת ויחידה – "כמו שאלוהים ביקש", וליתר

תוגת התקווה של ירדן דנקר. בקולו המלנכולי הדואב הוא מביע רצון למה שיתגשם במציאות המדברית המייאשת. גם טון עצוב מסתבר מוליד  רגש של ציפייה. הטון הקולי הקודר מתפתח למהלך מוסיקלי, שמשדר את התובנה המנוגדת של – עכשיו לא טוב, אבל יש מים בקצה המנהרה

הייתי אומר לעמית שקד: תרגיע. פאניקה לא עושה טוב לבנאדם, במיוחד כשהוא רוצה להיות אמן. כתיבה מתוך תחושת חרדה פתאומית אינה מייצרת בדרך כלל יצירות טובות, שלא לדבר על אולטימטיביות. אכן: מה הפאניקה? מה מוביל אותך למחשבה על התמוטטות ולתסכול,

זה לא התקף לב, זה התקף חרדה או אהבה, אבל בשביל להבין שמדובר בארוע לבבי מסוג אחר, אתה צריך לבקר במיון באיכילוב. הומור נוסח אלון אולארצ'יק מגיע בשיר קצבי. עתיר חשמל ואלקטרוניקה. מפגש מערב ומזרח טיפוסי, קליל , פריך ונטול

הילה כהן אלעזר "משחקת" עם הזמן משחקי לשון ומהות. אנחנו חיים בעבר, בהווה, בעתיד. מנוהלים ע"י הזמן. זו יכולה להיות התנהלות שבשגרה, ימים של חסד שנעולים בתודעה. זמן הוא פחד מפני עתיד לא נודע. יש זמן טכני, שמתחיל ומסתיים, יש

שיר על יחסים וחוסר התכלית שבעטיים – מצב שהיא אינה מבינה אותו, חושבת שהוא אמוציונאלי מדי, ומבחינתו – "שונה ומסובכת". "קרובה ומרוחקת". הבנאדם בבעיה עם עצמו ועם מי שאיתו. במקום לחתוך עניין – נכנע שוב. כדי לתאר את עוצמת המצוקה יותם

את הסיפור שלה מספרת מאיה פסטרנק בטון מדוכדך. השיר הוא תאור ניסיון לשרוד בתוך שגרת חיים, מול סיטואציה שמפרה הימיומיות החוזרת על עצמה, הדורשת החלטה בעקבות ההודעה כי התפנה מקום במחלקה, וכי מחכים לה. אכן: עוד יום של אחיזה בשגרה

בטלי את עצמך, את אישיותך בשביל לקדש את היופי. מה רע? שחר גוטמן כמו מתפקחת כדי לשדר מסר שנשמע כביכול אירוני, אבל השינוי מתברר יכול להושיע: עזבי אותך מהמהות הפנימית, לכי על חיצוניות. את גופת אישיותך עיטפי בניילון צמוד. לכי על

רחל שפירא כתבה שיר על המעבר ממצב רע לטוב. המחשבה על  המים היא המחשבה על מעבר למקום טוב יותר, והיא מחזקת. "חציית המדבר" היא  נפשית, אבל יכולה להיות גם פיזית – "לא האמנתי למה גופי מסוגל", שרה אילנית. השיר נע

אחרי הקאבר היפה  ל"אינך יכולה" של "החלונות הגבוהים",  שעשו זמרות נבחרות לרגל חודש המודעות לסרטן השד, מגיעה פרפרזה לשיר מאת להקת  "בית ספר לנבואה" לרגל 5 שנים למותו של אריק איינשטיין. אדם פז מבכה את עזיבתה הכואבת בטון דואב מתכוון. השיר הוא מעין

האחים אהרן ויונתן רזאל חברו כדי לשיר את תחושותיהם ברגעי התעלות הנפש. בטון נמוך וגבוה הם מבטאים את ההכנה לקבלת החסד. האמונה בטוב הופכת למסע מטפורי של עגלה המזמינה לעלות ולצאת לדרך, עם הפנים קדימה, תרמיל ובו ספר תפילות, גם

מחלקת הלב של הז'אנר הים תיכוני עובדת 24/7. משה פרץ פציינט קבוע. מה קרה? הפעם – פרקה לו את הלב, שדופק על מאתיים קמ"ש. רק שלשום שמעתי את הלב של דודו אהרון פועם ממש באותה מהירות – 200 קמ"ש. זמרי

סמדר רונן שרה בגוף ראשון מפיו של אוהב, כמו היא קוראת את מחשבותיו-תחושותיו. היה באהבתם  משהו נדיר. הוא חשב, שמגיע לה "משהו טוב" בזכות מה  שהיא, אלא שבנדירות הזו – חסר לו משהו אחר – ניצוצות, תשוקה, סערה, אקשן. את מה