"I Was Kaiser Bill's Batman" הוא אחד משירי ה־ novelty המסקרנים של שנות ה־60: קטע פופ אינסטרומנטלי כמעט לחלוטין, שבו הכוכב האמיתי הוא השריקה. הוא יצא ב־3 בפברואר 1967 בחברת Deram, נמשך כ־2:22 דקות, והגיע למקום ה־5 במצעד הבריטי ולמקום ה־20 בארה"ב.
במוזיקה, שיר נובלטי (Novelty song) הוא שיר שנוצר במטרה לייצר אפקט הומוריסטי, גימיק, הפתעה או לעסוק בטרנד חולף, ולא בהכרח להתבסס על איכות מוזיקלית עמוקה או מבנה מסורתי.
מי זה בכלל Whistling Jack Smith? – לא היה באמת זמר כוכב בשם הזה. זה היה שם במה/שם בדוי שנבחר עבור ההקלטה, בהשראת הזמר האמריקאי הוותיק Whispering Jack Smith. ההקלטה עצמה נעשתה עם נגני אולפן, והשריקה מיוחסת ברוב המקורות ל־John O'Neill, חבר ב־Mike Sammes Singers ונגן כלי נשיפה שהיה גם שורק מיומן;
גם ההופעה בטלוויזיה הייתה סוג של אשליה: כש"השיר" הופיע ב־Top of the Pops, מי שייצג על המסך את Whistling Jack Smith היה Billy Moeller, שחקן/מוזיקאי צעיר ששימש למעשה כפנים הציבוריות של הפרויקט ועשה ליפ־סינק לשריקה המוקלטת.
אז מה זה "Kaiser Bill's Batman"? באטמן כאן אינו באטמן של DC Comics.אחת מחברות הוצאת קומיקס הגדולות, הוותיקות והמשפיעות במונחים צבאיים בריטיים ישנים, batman היה חייל שתפקידו היה לשמש כמשרת אישי של קצין. לכן "I Was Kaiser Bill's Batman" פירושו בערך: "אני הייתי המשרת הצבאי של הקייזר וילהלם." "Kaiser Bill" הוא כינוי בריטי ל־קיסר וילהלם השני, קיסר גרמניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. המקור הצבאי של המילה "batman" מתועד גם במילונים ובהיסטוריה צבאית. כלומר, אין כאן שום קשר לגיבור־העל, אלא זה חלק מהבדיחה: כותרת דרמטית, כמעט אבסורדית, שמוליכה לשיר פופי עליז שבו כמעט שום דבר לא נאמר במילים.
את המנגינה כתבו צמד כותבי השירים הבריטים Roger Cook ו־Roger Greenaway, שני כותבים מצליחים מאוד באותה תקופה. השם הראשוני של היצירה היה דווקא "Too Much Birdseed" — שם משעשע שמבהיר עד כמה מדובר ביצירת novelty ולא בשיר עם "מסר" רציני. קטע מעניין משום שהוא נמצא בדיוק על התפר בין פופ מסחרי, מוזיקת novelty ומוזיקה אינסטרומנטלית.
ההקלטה נערכה ב־9 בינואר 1967 באולפני Decca בלונדון, בהפקת Noel Walker, וכללה שריקה לצד אורגן חשמלי, גיטרה, בס, תופים ואלמנטים קוליים נוספים.
למה דווקא שריקה? זה בעצם כל הקסם. ב־1967 הפופ כבר היה מלא בשירים עם הפקות גדולות, זמרים חזקים ומילים קליטות. ואז מגיע קטע שאומר כמעט: עזבו הכול – המנגינה עצמה תשרוק.השריקה היא גם מלודית מאוד וגם מצחיקה, ויש בה משהו כמעט "מצויר". היא נעה מעל קצב פופ קליל, והאוזן קולטת אותה מיד. גימיק שהפך ליצירת פופ אמיתית. ווקא בגלל שאין כאן טקסט שמסביר מה לחשוב, השריקה עצמה הופכת לדמות הראשית. היא מתנהגת כמו זמר: נכנסת, יוצאת, חוזרת על המוטיב, מובילה את כל הקטע — ורק בלי מילים. זו הסיבה שהקטע עובד גם בלי להבין את משמעות שמו. למעשה, מי ששומע אותו בלי לדעת את סיפורו יכול ליהנות ממנו פשוט כקטע אינסטרומנטלי שובב.
ולמרות שזה נשמע פשוט – "הייתי משרתו של הקיסר ביל" היה להיט ענק. הסינגל יצא בפברואר 1967 והגיע בבריטניה עד מקום 5, שם שהה 12 שבועות במצעד. בארה"ב הגיע ל־מקום 20 ב־Billboard Hot 100, ובמצעד ה־Easy Listening הגיע אפילו למקום ה־8. הוא זכה גם ב־דיסק זהב על מכירות של מיליון עותקים ברחבי העולם. זה הופך אותו לדוגמה מצוינת לתופעת one-hit wonder: שיר שטותי לכאורה, מאוד מזוהה, שמצליח לחדור למיינסטרים בצורה בלתי צפויה.
אחרי ההצלחה ניסו להמשיך עם המותג Whistling Jack Smith. יצאו סינגלים נוספים, וכן אלבום בשם Around the World with Whistling Jack Smith, שהעטיפה שלו הציגה את הדמות עם גלובוס. אבל הקהל לא המשיך באותה מידה עם ה"שרקן"; המקורות מתארים את ההוצאות שאחר כך ככישלונות מסחריים. כלומר, הצלחת השיר הייתה כנראה תלויה בשילוב הנדיר של הבדיחה + המנגינה + הרגע הנכון.
Whistling Jack Smith הייתי משרתו של הקיסר ביל
