קול גבוה, עדין, מיוחד, משרה אווירה חד-גונית משהו. כמו מרחף אי שם בין שמיים לארץ. טון נוגה. נוגע-לא נוגע. מן הסתם – בזה קסמו.
עופרי (שדה חמד, תלמה ילין, רימון, הפקה מוסיקלית: פטריק סבג) מייצרת תחושה של יוצרת-זמרת הסגורה בעולמה הלירי. מורגש גם משב רוח מזמרות הפולק של השישים. סאונד אקוסטי חף מדציבלים. לעיתים – מנגינות קסומות ("שיכור"), אלא שכל המעלות האלו אינן יכולות לשמש עלה תאנה לשירים (טקסטים) לא מלוטשים, לעתים לא מהוקצעים.
בשיר הפותח "להיות כאן" כותבת עופרי – "הרבה דברים בחיים רציתי". למה "בחיים" ? מילה מיותרת. גם המשפט "אין עולם יותר מושלם מזה" – הוא אמירה סתמית, לא שירה. בשיר "בקץ הימים" נכתב "ירח נאבק בכדי לתת לו סימן" (ללילה) – וגם כאן המילה "בכדי" מיותרת.
דוגמא אחרת ( בעייה לוגית): בשיר "רומי" מנסה עופרי לעמת את רומי השקטה והמנומסת מול סביבה וולגארית (אנשי המסאז'ים והסוויטות, הפרסום והסלולר), אלא שאז מתברר כי לא מדובר רק בנימוסים ובצניעות כניגוד לוולגריות, אלא גם בסודותיה של רומי ("אין יודע את רחשי ליבה") – שאינם אנטיתזה לסביבה הוולגארית. בשיר הזה קיימים דילוגים לא ברורים בין גופים – פעם פונה לרומי בגוף שני, פעם מדברת עליה בגוף שלישי – מבלישתהיה סיבה מהותית לקפיצות אלה.
בשיר "בקץ הימים", הכותבת לא החליטה אם מדובר בתמונת לילה, או שיר על יחסים בינו ובינה. בשיר "שיכור" יש שורה שאומרת "ורק אתה נותרת שיכור ונעלם". מדוע נעלם? לפי השיר הוא ממש אינו נסתר, אולי לא מובן, אבל מה מיוחד בזה? רוב בני אדם אינם באמת מובנים אלה לאלה (גם לא בשכרותם).
בשיר "מרגיש לי נכון" – ההעמדה של העצמי הרגיש והמסויט מול העולם בתנועה, שמתעלם מן הפרט – רעיון שחוק למדי.
השיר היחיד, שבו העיבוד משדרג הוא "הבית והלב" ("אתה נהר בלב מדבר נותן עוד כוח ומגינה בלב") גם כאן מטפורות שחוקות – "נהר בלב מדבר", "מנגינה בלב" . מדבר של מקוריות.
אינני רוצה להעמיס ניתוחים. יש כאן לחנים וטון שיוצרים מצד אחד תחושה של זמרת מזן נדיר, אבל ביצירה כמו ביצירה – אסור שייווצר פער בין מילים למוסיקה, ועופרי בלחניה היפים, בשבריריותה, במעודנותה – אינה יכולה להרשות לעצמה דיסוננס שכזה.
