לפי הצלילים הסימפוניים על הפתיחה, נשמע כאילו אסי ישראלוף יצא למסע עם פסנתר ותזמורת פילהרמונית. נו טוב, אלבום בכורה ראוי להיפתח הכי מכובד- חגיגי. פסטיבלי. הסימפוני הזה גם יסיים את הדיסק – בלי מילים, כאילו כדי לומר אני, אני, אסי ישראלוף, עדיין בתוך החלום ורוצה לגעת בו.
"ונראה לי שבסוף" מסגיר רגישותו של רומנטיקן שפונה אליה בטון רך ומפוייס. סוף הסיפור אמנם עצוב, אבל מתברר שזוהי רק ההתחלה. יש לו עוד הרבה מה לספר. עליה ועליו. לברר מהות היחסים. לתהות מה לא בסדר.
הפסנתר מתחיל לדבר ב"מתי כבר נדבר". לא סתם פסנתר, אלא "יושב ומתרסק על הפסנתר". או-הא. החליט להישאר איתה, אם כי הפצעים נשארו פתוחים.
לא שאסי ישראלוף פותח חזית דרמטית בשירים. הרומנטיקן נשאר רך ומלנכולי, ואם פסנתר – אפילו קטע קליידרמני נוטף שמלץ… הקו המלודי הפשוט והמחניף נישא בהמשך על פסקול מהיר יותר ב"אולי" – הרהורים על מהות היחסים. אולי בכלל היא זקוקה "קצת לחופש". ואללה.
אסי ישראלוף, אלבום בכורה, אינו הרוקר שיביא את יחסי הבינו-בינה למפגן דציבלים. הוא לקח את פיטר רוט (עיבוד, הפקה) כדי לשרטט קווי מתאר של פעימות ליבו נכון לעכשיו.
המוסיקה ב"אני קורא לך" לקחה אותי אסוציאטיבית לגשש החיוור, בלי קשר לעובדה שאסי הוא איש שלישיית בידור "מה קשור".
גם באינטונציה יש משהו שהזכיר. מבחינת העיבוד הקולי שמעתי גם – כוורת. השיר מתחיל נוגה, לירי, מינורי, מהורהר. והנה תפנית מפתיעה – הופך קצבי בבית השני, עד כמעט מעין "פיצול אישיות". אסי ישראלוף כמו יוצא מהדכדוך כדי להגיע לעליצות פאנקיית וחוזר חלילה. מי שיגיד שזה משל לחיים – לא אתעמת איתו, גם כשמדובר בשיר קצר של כמה דקות שעוסק בגעגועים לאהובה – זה נשמע אינטגרטיבי, מסתדר יופי, גם בתזמור, גם בהרמוניות הקוליות.
קצב הבס של פיטר רוט מוציא לאוטוסטראדה ב"תעזבי אותי", מציע לה לעזוב אותו כי הוא נהיה "מאוד משעמם". שרבוט שכזה.. וכבר כתבתי – הטקסט לא יכנס למאה הטקסטים הטובים של השנה.
אבל המוסיקה יפה: שיר נסיעה, קול גבוה מתכוון, סופט רוק-פאנקי הרמוני עם נגיעות פילדלפיה-סול סוונטיז בעיבוד למיתרים. מילים פשוטות: ההרמוניה הזו שייכת למחוזות עבר, אפילו משדרת קורטוב נוסטלגי למי שמכירים את צלילי ה – Smooth האלה מסטילי דן. ישראלוף אינו ממציא משהו מסעיר, אבל משדר גרוב רענן בסטייל הישן .
רגאיי? איך אפשר בלי. "לילה" שנפתח בצלילי פלמנקו, עושה סלטה לג'מייקה. מה שהיא רצתה ממנו באותו לילה. ומה שקרה איתה בהמשך. סיפור של אחת לעשר. קישוט חליל מרענן.
הפסנתר העצוב חוזר ב"עננים", ב"השעונים", גם ב"בואי נאלתר". שלושה שירי חורף, ממיסי לב. הרומנטיקן שזקוק לסתיו ולגשם כדי לספר את סיפור געגועיו. שחר זיו הוסיף צליל יפה של קרן יער. האוהב המדוכדך –מזדהה מזכך את הסיפור שלה למנגינת "השעונים" – חוצת זמן. צליל החליל – שם טוב לוי. צליל המלודיקה בסיום – מוסיף צבע "צרפתי" מרטיט.
כשאני קורא את את הדף המצורף לדיסק בתום 11 שירים, אני מבין את הצורך של אסי ישראלוף, הקומיקאי, להתהפך על צידו האחר, הרומנטי, להגשים חלום של זמר, לנגן את את עצמו על פסנתר, לשיר מנפש הומיה בטון שמגיע מבפנים, זה שמפעיל את הפסנתר, התזמורת ומיתרי הקול.
