הדרום המופצץ יחכה. חמאס יכולים להפסיק את החגיגה רק אם יעיפו פאג'ר על הבארבי בדרום ת"א. מי נגד מי? מה קורה פה. תחנת אוטובוס על הבמה. עולים ויורדים אלרן דקל, שלומי אלון, גבע אלון, גדי אלטמן, מיקה שדה, ומה עושים פה קרולינה ושאנן סטריט. נו, שיעלו כבר ה – Red Band ונסגור עניין. בובות הרוק לא הגיעו. אבל הסתובב שם על הבמה איש בשיער ארוך בג'ינס שלושת רבעי קרועים וצרח באינטונציה של ההוא מהרד בנד.
לפי הטקסט שהאיש ירה, אפשר היה לחשוב שאנחנו נמצאים בתוך היסטוריה. אתם יודעים מה: מבחינתו ומבחינת בריאן סטיינר, בעל חברת התקליטים בלו סאן , קנדי, שחי בישראל ויזם את הפרויקט "לונסידל טנדנסיז" Lunacidal Tendencies והאלבום After the End, ה-14.11.2012 יירשם בדפי ההיסטוריה לא רק של הרוק הישראלי.
אם מישהו עדיין לא מבין על מה אני מדבר, הרי תקציר הפרקים הקודמים. הפרויקט שייך קודם כל למי שהמציאו, יזמו והפיקו – אלרן דקל, סולן להקת פאנקנשטיין, בריאן סטיינר, כאמור – בעל חברת התקליטים בלו סאן, שגייס גם את המפיק האמריקאי ג'יימי קנדילורו, שעבד עם אר-אי-אם , וילי נלסון וקורטני לאב. השניים אתגרו חבורה תאוות אקספרימנטים ביניהם (רשימה חלקית) החברים והחברות – שחם אוחנה, גבע אלון, שלומי אלון, גדי אלטמן, אייל דיין, שאנן סטריט, איסר טננבאום, רונן כוכבי, שי פרידור, ספי ציזלינג, סער קדם, קותי, קרולינה, מיקה שדה.
לא פחות מ-35 מוסיקאים נרתמו לספר את After the End במגוון סגנונות – פאני, פולק, קאונטרי, בלוז, רוק גרובי. שורת השמות עדין לא מקנה לפרויקט את הזכות להיקרא "סופרגרופ" אבל בשביל הפרומו – כל האמצעים כשרים, כשהיוצרים והמפיקים מנסים ליצור שלם מכל סגנונות והמוסיקאים.
המספר מכריז במבוא: The Beginning Of This Story Cannot Be Told. וכל זאת למה? כי אנחנו לא יודעים שום דבר. אנחנו קוראים התחלה – התחלה, אבל אתה לא ממש מבין מהי.
על הליריקה והפילוסופיה של השירים העוסקים במהויות קיומנו מבראשית ועד הסוף כתבתי ברשימה על הדיסק. מי מבאי הבארבי שלא הכין שעורי בית – יצא מהערב הזה קמצוץ תובנה ורץ לגוגל.
בואו נסתפק בשורות האלה כדי להגיע לדברים על הערב: We’ve come so far/ To get nowhere at all/ Spinning our wheels/ Grinding our heels// Focused on the past/ Always the past/ Not the first or the last/ Thing that happened to us/ When we lost our trust/ In the powers that be/ And the gods that see
"הגענו כה רחוק/ כדי להגיע לשום מקום/ מסובבים גלגלינו/ שוחקים עקבינו // ממוקדים בעבר / תמיד בעבר / לא הדבר הראשון ולא האחרון / שקרה לנו כשאיבדנו את האמון שלנו / בכוחות הקיימים ובאלים הרואים"
כמו שכתבתי על הדיסק: לא אתעסק בשאלה אם After the End היא יצירה קונספטואלית, אבל החלקים שבה מצליחים להתחבר. לא כל השירים מעולים, אבל אין ספק – אחד הפרויקטים היותר אמינים, נועזים ומיוחדים ששמעתי ברוק המקומי.
אחרי כשעה וחצי, התחושה היא: ההעזה, והיומרה לשווק לעולם משהו מקורי מסצנת הגרוב, הפאנק והרוק המקומית אינה חסרת בסיס. מברוק. הייתי רוצה יותר Funk מלוטש בלוז וסול מהסוג השורשי. הייתי רוצה יותר קרולינה על חשבון מיקה שדה. הייתי רוצה יותר בראס סקשן בפרונט. האם הביצוע הזה אכן הולך להפוך לדבר הבא במוסיקה העולמית? – מסופקני, אבל אשמח להתבדות.

ביקורת האלבום