שי דיבו מביע כמיהה אדירה לקשר שאינו מגיע לידי התגשמות. החרדה שמבוססת על ניסיון קודם חוסמת אותו מלהמשיך הלאה את חייו בדרך שהיה רוצה. כל עוד הוא צריך להזכיר לעצמו לקחת אוויר, והאוויר לא בא לו באפן טבעי, החרדה מאותתת שהיא עדין כאן. הוא נמצא במקביל בין הרצון לחרדה שחוסמת אותו, וזה מבלבל.
שי דיבו מתחיל נמוך, בטון שברירי מדוכדך ומטפס לפסגת הרגש, מנסה לסחוט מתוכו את התחושה שמילאה אותו ברגעי מבוכה. אני חובר יותר לאיפוק של תחילת השיר המכיל עוצמות מאשר לסערת רגשות זועקת עמוסת צלילים שנועדו להעצים את הדרמה. הביצוע גם אינו מלוטש דיו בחלק הזה. כך או כך, שי דיבו נשמע אמיתי בשני חלקי השיר, בלחישה כמו בזעקה.

רציתי להיות חלק ממשהו גדול/ רציתי להיות או לא להיות פה בכלל/ ומה עם לאהוב ?/ מה עם לגעת ?/ איך זה תמיד אותי מבלבל