מה טוב שיש מוסיקה. מה היו עושים היוצרים-זמרים הדואבים בלעדיה? זה יתרונם על בני תמותה רגילים – להם יש לאן לנתב את הכאב, גם כשהמילים אינן פסגת היצירה. צילי ינקו כתבה "זה מרגיש כמו פחד", ביטוי נפוץ משדה העשבים השוטים של השפה העכשווית. "זה מרגיש" מה מרגיש? מהו הזה הזה? אנחנו לא יודעים. אבל ברור שלא טוב לה. היא אפילו חושבת "על צעד" (ורידים? כדורים? גג?) בהמשך מגיע "רומן כמו בסרט" (נדוש) ו"אהבה לא שפויה" (יש אהבות שפויות?) "נשמה מרוקנת", בקשתה "לחיות בלי שאלות", והנה יש גם מוצא מסוים מהתחושה הקשה – "הבכי ישחרר". לא הסתובבתי בכיסאי למשמע הטקסט הזה.
הצלילים מגיעים משדות הפולק-רוק – עדינות שברירית, מבנה סימטרי מדוד של מילים-לחן, מצליחה לשדר את עגמומיות הסיטואציה. המעבר מנמוך לגבוה דורש ליטוש – אבל אכן – אמיתי וכואב. המנגינה היפה, המעבר הרוקיסטי משרתים את הנרטיב, כך שברגע האחרון לחצתי והסתובבתי. צילי ינקו נכנסת לנבחרת שלי.
אור מהחדר , עוד לא ישנה/ הכל יהיה בסדר ,זאת רק עוד מחשבה/ זה מרגיש כמו פחד, עוד לילה לבן/ חושבת על צעד, אבל זה לא הזמן/ מבט מול מחברת, סיגריה כבויה/ רומן כמו בסרט, אהבה לא שפויה/ היא תרוץ כעיוורת, היא תבער כמו אישה/ היא יודעת אחרת ,אבל לא מנסה
שמש עולה, גגות בחלון/ יבש בגרון, אמיתי וכואב/ מה עוד יקרה/ הקור יחלוף, הקיץ ירדוף/ וזה לא ישנה
פוסעת הביתה, מדרכה ישנה/ נשמה מרוקנת מרגיעה את עצמה/ אנשים הם כאלה כולם מכורים/ הבדידות משקרת והם לא מגלים/ שמש עולה/ גגות בחלון, יבש בגרון/ אמיתי וכואב/ מה עוד יקרה / הקור יחלוף , הקיץ ירדוף/ וזה לא ישנה/ אין לה כח לשנות ולא לראות/ היא רק רוצה לחיות בלי שאלות/ אבל זה לא עובד/ הנה הדמעות עוד רגע מגיעות קשה לה להודות/ אבל הבכי ישחרר
שמש עולה, גגות בחלון/ יבש בגרון, אמיתי וכואב/ מה עוד יקרה/ הקור יחלוף, הקיץ ירדוף/ וזה לא ישנה
