משה פרץ חוזר לשורשים? תביטו בפוטושופ הצהבהב-דהוי של משה והתזמורת. באינסטגרם יאהבו את הגחמה. גם אני רציתי להאמין, שארע לו משהו יותר משמעותי, שהוא גילה כמו דודו טסה אבות מוסיקליים, מתחבר לעברו, מגיש משה פרץ באוריינטציה יהודית מרוקאית החוברת לימים בו היה פייטן בבית הכנסת. זהו – שרציתי להאמין. רציתי. אבל לא טעם ולא ישן.
מה הטעם ל"טעם הישן" שאינו מתחבר לשום דבר? סתם "טעם ישן" בשורה הראשונה של השיר שאינו חוזר בהמשך ונשאר תלוי ומדולדל מתוכן. ה"יאללה" ו"האינשאללה" לא רק שאינם מבהירים, אלא מעלים על המסלול שפרץ התכוון להגיע אליו – מסלול השמחה המוכר גם בשם חאפלה ים-תיכונית. מבחינה זו, טעמו של היוצר לא השתנה. אכן נותר ישן כמו פעם, ישן, שקוף, ממוסחר. מבחינתו – הצלחה בטוחה: להיט שנועד לסייע למלא היכלים בקיץ הקרוב. הטעם הישן המוכר, בלי שורשים, בלי חדש – יסייע מצוין.
אני חושב שזה הזמן/ לחזור לטעם הישן/ עם הבוזוקי והעוד/ ועוד איזה ריקוד להיות איתך צמוד/ המנגינה אותי סוחפת/ נותנת לי שלווה ושקט/ ואת ניגשת מוסיפה/ אל תוך ליבי ברכה/ כמו שמש בזריחה/ יאללה, תרגיש חזק את הקצב/ יאללה, בוא נסלק את העצב/ אינשאללה שבליבך תמיד תשכון שמחה/ קדימה יאללה…/ בסוף תמיד כולם שווים/ לאהבה ולצלילים/ ובחיבוק המנגינה חיוך לנשמה/תהיה מי שאתה
תגובה אחת
אני רגוע – חיפוש קצר במילות השיר ( תמיד שנאתי את הביטוי הפלצני הזה – 'מילות השיר' ) העלה שאכן – המילה "נשמה" כלולה בהן. אפשר לנשום לרווחה, אנחנו על דרך המלך. משה פרץ כבר מזמן נמצא על הדרך הזאת, כמובן. ואני-עם כל ה-BMV'ים והמרצדסים הנוצצים הללו, הנהוגים על ידי אנשים לובשי לבן-שיק, מרגיש עם ההונדה הישנה שלי בודד ועצוב. ועם כל קריאת "יאללה, בו נסלק את העצב", אני נהיה מדוכא יותר ויותר.