מה היו עושים מוסיקאים בלי חורף, שמיים אפורים וגשם? ממש בעיה. קחו את אמיר אטיאס. נשמע כנוגה-מדוכדך בשיר הזה, אבל לא במצוקה דרמטית. "בגשם השוטף נסחפתי אל ביתך", הוא עושה שימוש במטפורת קיטש ומציע להתאהב. ואלמלא הגשם? הניסיון לייצר אינטראקציה בין יחסים ובין מזג אוויר – מובן, כי החורף מגרה לחיבוק חם, מצד שני זה נשמע נדוש עד כדי ברירת מחדל.
המוסיקה? תרצו – החורף נמצא בה. הטון הנמוך. ההרמוניה השלווה. תזמור התואם מצברוח. קצב הדרבוקה האחיד. צליל החצוצרה הג'אזי. ניחוח אירופאי. העניין הוא שלא מזג האוויר קובע איכויות של שירים, אלא השירים עצמם, והשיר הזה הוא בית הבובות של טון חמים ונועם מזוכך, רכות מלטפת עד רוגעת, אבל לא משהו שאני אעזוב בית חם באמצע החורף כדי לרוץ לספר בראש חוצות. אולי הקיץ יביא דברים מעניינים יותר מבית הבובות.
מתעורר אל בוקר אפור/ השמש לא תראה את פניה היום/ נזהר, נזהר לא להעיר אותך
את בטח חולמת על גלים בשמש
סיבובים של חורף/ לא בטוח מה יקרה הלילה/ בגשם השוטף נסחפתי אל ביתך/ בואי נתאהב גם אם אחר כך נצטער
אני ואת והכביש המהיר/ הדרך מתהפכת, רגשות משתנים/ מה נשאר ממה שהשארת אצלי/ את אוספת חלק חלק
סיבובים של חורף/ לא בטוח מה יקרה הלילה/ בגשם השוטף נסחפתי אל ביתך/ בואי נתאהב גם אם אחר כך נצטער /סיבובים של חורף.
