במעבר של השיר – מספר בעל הבית לדלפון שגר בסטודיו מעל למוסך, כי בתקופה שלו הוא גר בצריף. המיואש שהכל אצלו מפורק, שמריח גריז וסולר מהמוסך שמלמטה, לא יתנחם בזה, אלא בחיבוק שהוא מתחבק בחושך "ללא דאגות" כשהמבט הוא אל הכוכבים.
תמונה ממצוקת דיור צעירי בתל-אביב שנות האלפיים. פסנתר בארים. גיטרה חשמלית ריתם-אנ-בלוזית. הקול הגבוה של רועי לבן מתלהב לספר את הסיפור – מתאמץ עד צעקה כדי שנרטיב המצוקה יעבור. הוא עובר. אבל בסופו של שיר, אתה נשאר יותר עם חיוך של הזדהות מאשר עם טלטלה של כעס ומחאה.
רועי לבן לקח על עצמו את כל הפרויקט. ההפקה המוסיקלית מובילה את השיר לאזורי הרוק הפאנקי האורבני, כשבשיא פוצחת חשמלית בשירה. השירה הלא טובה של לבן מכניסה לאי נוחות מסוימת, ההפקה והעיבוד מנסים לחפות. גולמיות ריתם נ'בלוזית קצת אחרת.

בסטודיו על המסגר/ יש תקרה מתפרקת/ צינור ראשי נוזל/ מכונת כביסה לא סוחטת/ אלכוהול בבקבוק יקר/ אבל מזמן הוא פג תוקף/ המוסך מקומה ראשונה מריח מגריז וסולר
ללא דאגות מחובקים בחושך/ ריבועי אור מטיילים על הקיר/ מתנתקים מהצרות והרעש/ לא רוצים להיכנע לעיר
בסטודיו על המסגר/ נפל החשמל את אומרת/ והשכן באצבע דביקה/ עובר לי על הדואר כל בוקר אחת לשעה מכונית עוברת/ משמיעה מזרחית לשכונה/ על אדי דלק אחרונים/ תטפס במעלה הסמטה
ללא דאגות מחובקים בחושך/ ריבועי אור מטיילים על הקיר/ מתנתקים מהצרות והרעש/ לא רוצים להיכנע לעיר
בפאתי העיר/ זקן מוכר מים עם צבע/ ובחיוך מלא זימה/ בוהה באיזו אישה לרגע/ ובעל הבית אומר לי/ תשים אצבע בנזילה/ תקשיב לי טוב טוב/ גרתי בצריף בגילך…
ללא דאגות מחובקים בחושך/ ריבועי אור מטיילים על הקיר/ מתנתקים מהצרות והרעש/ לא רוצים להיכנע לעיר
כששמיכה עם חורים מעליך/ אפשר להביט דרכה בכוכבים/ ללא דאגות נשארנו/ בחושך מחובקים