All is fair in love
Love's a crazy game
Two people vow to stay
In love as one they say
But all is changed with time
The future none can see
The road you leave behind
Ahead lies mystery
But all is fair in love
I had to go away
A writer takes his pen
To write the words again
That all in love is fair

דניאל בן חיים שר על שנים של אהבה "לא הוגנת". הוא לא נכנס לעומק, למהות האהבה, כמו  בשירו של וונדר. מה לא הוגן באהבה שלו? אבל בן חיים לא יסתבך, כשניתן לכוון מיד למרכז הרגש. הוא כורע ברך ומתחנן. נאנק ודומע. היו הבטחות. עכשיו היא על סף נטישה. העולם יחרב עליו. כל כך טיפוסי לז'אנר הים-תיכוני.
הבלדה הנוגה פוגעת במכת האזנה ראשונה. הטון דואב ומתכוון. האם זה מספיק? אז ככה: ירשה לי בן חיים לא להשתתף בצערו, כי למרות המנגינה הקליטה, הקול המסלסל היפה, העיבוד העשיר, יש תחושה שהז'אנר מכתיב, שגם בן חיים מתיישר על מסלול מניפולטיבי מוכר וחביב של גברים מזמרים, המתבכיינים על עזיבתה. אצלי העיניים נשארו יבשות.

שנים של אהבה לא הוגנת/ מילים כבר אמרנו הכל לפעמים/ רק מבט שיוצא מבפנים/ את עצובה עכשיו/ דמעות לו יכולתי מעט להראות/ מה עובר בי בפנים לפחות/ את היית נשארת לא עוזבת/ למה את בוכה עכשיו
אם תלכי לעולם לא אסלח לעצמי / אתכנס בתוכי בחדרי/ לא יהיו עוד שמים בשבילי/ לא תבוא השמחה/ אם תלכי לעולם לא אסלח לעצמי/ אתכנס בתוכי בחדרי/ לא יהיו עוד שמים בשבילי
חיים שבנינו הכל ילדים/ במציאות מוזרה ופחדים/ אם מחר אשאר פה לבד
אני בוכה עכשיו
אם תלכי…