נדב ויקינסקי זמר פסנתרן, סינגר סונגרייטר, מלחין בקווים מלודיים ליריים ענוגים שירים של עצמו ושל אחרים, מעניק להם מגע תחושתי פיוטי מעודן, לעיתים משנה כיוון לנתיבים תיאטרליים.
המוסיקה היא הרבה יותר מאשר פופ, או הלחנה שגרתית. ויקינסקי הוא "משורר מוסיקלי", יוצר מרקמים צליליים עשירים (גם קלאסיים) כדי להעניק שכבות נוספות לתכניום מהסוג של רוברט וואייט.
"כתוב לי שיר חבק אותי חזק", נשמע הקול-המתכוון-משתוקק לאהבה בפתח הדיסק. העיבוד האקוסטי הוא מארג עשיר תומך. אותו טון כָמֵהּ נשמע גם ב"קרוב השקט" – "וכל הרעש יחלוף/ כמו שאת באה בסוף הלילה". המנגינה הנוגה – מקרבת אף היא ערגתו לשקט – כולל ניואנס  שמלווה את קביעת העובדה – "יש לנו שקט, יש לנו סדר, יש לנו בית, יש לנו ילד"
זה אלבום שהמילה "שקט" שכיחה בו. ויקינסקי מגיע מאיזשהו רוגע עמוק נוגה ועדין. לא תמיד המילים חוברות למנגינות סימטריות רכות: "פטגוניה" של חזי לסקלי מוריד מהמסלול המלודי ולוקח אל מהלך קצבי מורכב. אבל זה רק לפרק זמן קצר, כי מיד עולים חזרה על נתיב קליט – מחניף לסמבה הקלילה של "נסיעה קצרה" – היזכרות בסיטואציה שהתרחשה בקיבוץ.
קסמו ממשיך להלך ב"סתיו שנלכד בין ילדות אבודה לחבלי הפרידה" בעיבוד קלאסי לפסנתר, אבוב וקונטרבס, שמתייחס לסתיו כאל מקור השראה למימוש יצירה האישית – "ואולי בכלל כתבתי שיר אהבה ראשון אליו" 
"האסופי" של אלתרמן (שיר על נטישה הורית הנוגע בשורשי האימה הגדולה מכל – פגיעה של הורה בילדו הקטן בפרידה הנכפית עליהם) מקבל מימד דרמטי של מארש יגון דרמטי אפל.
מהלך מוסיקלי תיאטרלי אחר – "למה תמיד הכל נראה כל כך בסדר לפני שאתה נופל" של יהונתן גפן. כאן ויקינסקי הוא יותר המספר, על כל הדקויות האירוניות-סרקסטיות של גפן.
ב"נטו צללים" (מירון אגר) משתררת אפלולית של עצבות, כשטון הגעגועים הרגיש מספר על מי שבילה את לילותיו "בין אהבה ונפש למצוא בם אור".
הגוון הקולי הזה קיים גם בסיפורו של ויקינסקי על האחת ש"מקדשת שבת" ומחכה "שאבדיל כבר בין קודש לחול". גם ב"שקף על שקף" (אלי פינקובסקי) – שיר על גנטיקה משפחתית והמשתמע ממנה. "שריטות" הואמהלך קצבי דרמטי מתוזמר סוער, בו מנסה ויקינסקי לפענח טראומות אישיות. הרוך והליטוף חוזר ב"ילד גדל" המסיים – תום אופטימי יפה בשיתוף שילה ויקינסקי. "ילד גדל, אבא גדל”, כך מסתיים האלבום, ואפשר לבשר, כי האבא של שילה גדל לגדולות.