"מתוך הלילה, הגיח היום/ מתוך הלילה – כדור הארץ הקטן/ והמילים שלנו זרמו/ יצאו למסע/ למצוא אוזניים שיקשיבו להן"
לאניה האירית (לשעבר להקת "קלאנאד") אין על מה להתלונן. הגם שהשיר החדש שלה, "פחות מפנינה", אומר שלמילים אין סיכוי גדול להגיע לאן שהן צריכות להגיע, המילים שלה הגיעו עד לכתיבת שורות אלו ל-65 מיליונים שרכשו את אלבומיה.
זו הסיבה שכול אלבום חדש שלה נחשב לאירוע. אלא שהפעם הציפיות הרקיעו, לאחר שמאז "יום ללא גשם", אלבומה הקודם, חלפו 5 שנים.
מה כל-כל קסום בשירים של אניה? נדמה לי שפחות המילים ויותר האווירה שהיא מייצרת. סגנון הוורלד מיוסיק-צ’יל אאוט.
תקראו לזה איך שתרצו. פולק קלטי, ניו-אייג’, וורלד מיוסיק. מה שבולט אצל אניה יותר מהשירה הלירית, זוהי המעטפת המוסיקלית השמיימית, ההזויה, העדינה והאצילית שלוקחת למחוזות כמו בלתי ניתנים למגע.
נדמה לי עם זאת, שאניה אינה עובדת על מניפולציה מסוג צלילי הטרנד ששומעים בכול מיני אוספי "קולות מהשמיים". אין לי ספק שאצלה האותנטיות חזקה מהאופנתיות.
זה סגנון שהיא שומרת על קווי המתאר שלו מאז אלבומה הראשון THE CELTS שיצא ב-87’ עד לאלבומים האחרונים כ"יום ללא גשם".
בעבר היא הסתפקה פרט לאנגלית בשפה הגאלית ולעיתים בלטינית, וולשית וספרדית. הפעם היא שרה גם ב-LOXIAN, שפה שהמציא כותב המילים שלה רומה ראיין, שפה בדיונית של יצורים מפלנטה אחרת ששואלים: ""האם אנחנו היצורים היחידים ביקום"
קולה הדק עטוף באווירה ריחופית. המפיק/מעבד ניקי ראיין המשיך גם כאן בנוסחת תזמור שמערבת רומנטיקה, מלנכוליה, השירה ההרמונית הכמו גותית נוצרית, וכמו בהרבה נוסחי אמביינט עכשויים, גם צליל מלנכולי מיסטי.
עם זאת, נדמה לי שהפעם אניה ומפיקיה עשו מאמץ להימנע כמה-שיותר ממחזור. השירים נשמעים שירים, ופחות הפקה של הרמוניות אסקפיסטיות.
בשיר הנושא Amarantine אניה שרה על אהבה, נפלאותיה, ונפתוליה. ב"זה הגשם", מהיותר מלודיים-יפים בדיסק היא פשוט מציעה להקשיב לגשם שחוזר, לחוש את הדמעות שזולגות, לאחר שהיא עצמה שומעת קולות מהגשם של מישהו שקורא בשמה.
גם התפייטות האמוציונאלית הזו היא חלק מהנוסחה, החיבור בין רגש לטבע. השיר Long Long Journey נשמע כבלדת עם מסורתית קלאסית – "מהו המרחקים לאורך האוקיינוס, מול לב שבא הביתה?", שרה אניה.ום ב-"המים מראים את הלב החבוי"
מי שמחפש מוסיקה כזו שמחלחלת בעוצמה, שבאה מהבטן, אניה אינה הכתובת. המוסיקה שלה היא בד"כ סוג של התרגעות, וגם לדיסק הזה יש אפקט של יותר משני ואליומים, צלילים שמשקעים במתיקות ריחופית, במין אווירת חלום. צלילי השקט שמצליחים לטעמי לגעת ברוחני, בלי לגלוש לקיטש, בלי להתמרח, בלי להיות חלק מטרנד מסחרי של מוסיקת אינסטנט.
